"אשורר שירה, לכבוד התורה".
קולות השירה הרמים מילאו את חלל החדר. יהודים הסבו לסעודת מצווה ושוררו את השיר המוכר בשמחה מיוחדת.
בראש המסובים הסבו שני תלמידי חכמים: הגאון הישיש רבי רפאל ברוך טולידנו (י"ח בחשוון יום פטירתו), מחבר הפיוט 'אשורר שירה', והגאון הצעיר רבי מרדכי אליהו, שבאותם ימים כיהן כדיין בבית הדין הרבני בבאר שבע.
לכבודו של רבי רפאל ברוך, שוררו המסובים את הפיוט שחיבר בהתעלות מיוחדת.
רבי מרדכי אליהו, ששמע את השיר לראשונה, האזין למילותיו והתפעל מהן. כתלמיד חכם הוא זיהה את המקורות והרמזים התורניים במילות השיר לכבוד התורה. הוא גחן לעברו של רבי רפאל ברוך ולחש: "האם מקורו של השיר הוא מן הקדמונים?"
ענה לו רבי רפאל ברוך בצורה סתומה: "לא קדמונים. קדמוניךָ".
בהמשך הסעודה, פנה רבי מרדכי אליהו אל אחד מהמסובים ושאל: "מי חיבר את השיר 'אשורר שירה'?"
היהודי תמה לשאלה. הצביע על רבי רפאל ברוך שישב בראש השולחן. הוא מחבר הפיוט.
חזר רבי מרדכי אל רבי רפאל ברוך ותהה בפניו מדוע אמר לו שקדמונים חיברו את השיר, ולא גילה לו שהוא עצמו המחבר.
"לא צחקתי עליך, חלילה", נענה רבי רפאל ברוך וסיפר דברים כהווייתם. "יום אחד, בעת שכתבתי את השיר, לא הצלחתי להשלים את הבתים כיאות. לאחר זמן מה החלטתי לצאת לשאוף אוויר, שמא המנוחה מהניסיון לסיים את הבתים – היא שתעזור לי להגיע לכך ביתר קלות.
"שבתי לביתי והנה אני רואה את מילות השיר כתובות באופן מושלם. שאלתי את הרבנית האם אי מי נכנס לבית בשעה שלא הייתי בו, והשיבה בשלילה גמורה. לכן אמרתי לכבודו שהשיר הוא מ'קדמונים', יען כי לא אני חיברתי את כולו"…
• • •
חלפו שנים מסעודת המצווה בבאר שבע.
רבי רפאל ברוך טולידנו נפטר, ורבי מרדכי אליהו הגיע בימי השבעה לנחם את בניו. תוך כדי הדברים העלה הגר"מ זיכרונות מימי עבר וסיפר על כתיבתו הפלאית של השיר המפורסם.
"לא יכול להיות", הגיב אחד הנכדים בחריפות. "סבא היה אדם מאוד ריאלי ולא ייתכן שהוא סיפר לך דברים כאלה".
הבנים האבלים התכנסו בשתיקה, אבל שתיקתם העידה שהם אכן חושבים כמו הנכד שחשב בקול…
"האם הרבנית שתחיה אף היא נמצאת כאן?" שאל רבי מרדכי את האבלים.
כאשר ענו לו בחיוב, ביקש שיבואו עימו ויספרו לה את הסיפור. שמא היא תוכל להכחיש או לאשר את הדברים.
השאלה הוצגה בפני האלמנה הצדקנית, והיא אישרה מיידית את נכונות הדברים.
בראות הרבנית את מבטי הפליאה על פני הבנים והנכדים, העירה להם: "מדוע אתם מטילים פקפוק בדברים? זה לא היה המקרה היחיד עם הרב. היו אלו מעשים שבכל יום"…
כאן היה תורם של הצאצאים להתפלא על הרבנית ולשאול: "מדוע לא סיפרת לנו אף פעם?"
"מה יש לספר", לא הבינה הרבנית על מה ההתרגשות. "אביכם היה אדם קדוש ומעשים מהסוג הזה היו כל כך פשוטים בעינינו שמעולם לא חשנו צורך לספרם"…
צא ולמד ממעשה קטן זה, שללמד על הכלל האפוף סוד כולו יצא – – –
