מנהגי חג החנוכה: בכל העדות השונות

מאכלי חנוכה

בחג החנוכה נהגו לאכול סופגניות ולביבות שמטוגנות בשמן, זכר לנס פח השמן שהיה במקדש. בעדות רבות נהגו לאכול גם מאכלי חלב, זכר ליהודית שהשקתה את אלפורנס בחלב והרגה אותו.

באלג'יריה – נהגו לאכול לביבות קוסקוס ממולאות בבשר ומתובלות ביין.

באלזס שבצרפת – נהגו לאכול Houttzelwecke (האוצלווקה), עוגה עשירה בפירות יבשים, שקדים, צימוקים ואגסים מיובשים.

באמסטרדם שבהולנד – נהגו לאכול אווזה מפוטמת.

בבוכרה – נהגו לאכול מאכלים מתוקים כמו חלווה. כמו כן, נהגו לאכול "דושפירה", בצק ממולא בבשר או בצל מטוגן, וכן "דופיוזה", מעין מרק ירקות, בצלים ובשר שבו משרים פיתות עבות.

בבולגריה – נהגו להכין חלווה.

בגאורגיה – נהגו לאכול לביבות תפוחי אדמה ואגוזים, שהכינו כחביתה גדולה. כמו כן, נהגו לאכול פונצ'יקי, סופגניות ממולאת קרם פטיסייר.

בגרמניה צרפת ושוויץ – נהגו לאכול לביבות תפוחי עץ.

בהונגריה – נהגו לטגן לחם בשום.

בטורקיה ובעדות הבלקן –  נהגו לאכול סופגניות ממולאות גבינה.

ביוון – נהגו לאכול לחם תפוחי אדמה.

בלוב – נהגו להכין לביבות ספינג'.

במרוקו – נהגו לאכול קוסקוס עם בשר עוף (זכר) מתקתק, ולטגן לביבות ספינג'. כמו כן, היו  עושים לביבות "איזבליאה" שהיו מחלקים אותן בין התלמידים.

בצ'כיה – נהגו לאכול מאכלים מבשר אווז, מכיוון שתקופת חנוכה היא התקופה שבה בשר האווזים הוא הטוב ביותר לאכילה. כמו כן, נהגו לאכול לביבות מתפוחי אדמה מבושלים עם ביצים, סוכר, לימון ושומן אווז.

בתימן, פרס, עירק, סוריה, לבנון, ירדן ומצרים – נהגו להכין סופגניות שנקראו זאלבייה או  עַוַואמה.

דמי חנוכה

למה נהגו לחלק דמי חנוכה לילדים? סיבה אחת היא, שמכיוון שהיוונים רצו לבטל תורה מישראל, לכן מעודדים את הילדים ללמוד תורה על ידי מתן מטבעות. ובפירוש המשניות כתב הרמב"ם כיצד על המלמד לשדל את הילד ללמוד תורה "ואז יאמר לו רבו, למוד פרשה זו או פרק זה ואתן לך דינר אחד או שני דינרים". לכן בימי החנוכה מחלקים לילדים דמי חנוכה כדי לחזקם בלימוד התורה.

סיבה נוספת היא, שהואיל ובחנוכה נהגו העניים לחזר על הפתחים, לכן נהגו לתת דמי חנוכה לילדים כדי שלא לבייש את מקבלי הצדקה.

בקהילות אשכנז – נהגו לתת מטבעות כדמי חנוכה.

באלג'יריה ועיראק – נהגו להטמין את המטבעות של דמי החנוכה בתוך עוגות דבש.

בבוכרה – נהגו לשלוח למלמדים ולקרובים העניים עוגות מאפה ובתוכן מטבעות.

בדמשק שבסוריה – היו מחלקים לילדים נרות חנוכה במקום דמי חנוכה, המלמדים היו שולחים לכל בית אב נר מחומש כעין כף יד ("חמסה") שיגן על התינוקות מעין הרע.

הדלקת נרות חנוכה

בבוכרה – הנשים היו מתקשטות לכבוד הדלקת הנרות, ובשעת ההדלקה נהגו הנשים הקשישות לבקש מבורא עולם שזכות אברהם יצחק ויעקב תגן על בני ישראל ושיבנה בית המקדש במהרה.

אלמנות וגרושות שחיו לבדן, היו דואגות מבעוד יום למצוא "מולא-ג'ה", תלמיד חכם צעיר או נער היודע מעט תורה וקטעי תפילה שיברך להן על הנרות, והן היו נותנות לו מתנה עבור המצווה.

במרוקו  – נהגו להלביש לפעוטות טלית קטן ולתת להם סידור במתנה כדי שישננו את הברכות של הדלקת הנרות.

בעיראק – נהגו להדליק את החנוכייה בתוך הבית ולא בחוץ, מפחד המוסלמים.

בפרס – נהגו נשים צדקניות להכין פתילות לחנוכה, ובאשמורת הבוקר היו צובאות על פתחי בתי הכנסיות, ומחלקות את הפתילות בין לומדי בית המדרש.

ברומניה ואוסטריה – נהגו להדליק נרות חנוכה בתוך תפוחי אדמה. נהגו לרוקן את תפוחי האדמה, למלא אותם בשמן ולהניח פתילות. בכל יום הוסיפו תפוח אדמה נוסף. יתכן ומקור המנהג נבע ממצבם הכלכלי הקשה של רבים מתושבי האזור.

בתוניס – נהגו לתלות את החנוכייה על הקיר בגובה של שבעה טפחים, מול המזוזה, במרחק של ארבע אצבעות מהדלת, והיא הייתה נשארת תלויה שם עד פורים. את הפתילות שהיו עשויות מפשתן נהגה להכין הסבתא או בעלת הבית. ליד החנוכייה היו מדביקים את נוסח הברכות ו"הנרות הללו" וכן את "מזמור שיר חנוכת הבית" שנאמר בכל ערב בשעת ההדלקה. 

מנהגים מיוחדים בעדות ישראל

באפגניסטן – רוב הגברים נעדרו מהבית לרגל מסחר במרחקים, והנשים היו מבקשות מהילדים שידליקו את נרות החנוכה בבית, ובתמורה הם היו מקבלים מיני מתיקה ודמי חנוכה. הילדים נהגו לשחק באגוזים ובשקדים. 

משפחות החתנים נהגו לשלוח למשפחת הכלה מגשים עמוסים בשר, דגים ופירות וכן מתנות כמו בגדים, נעליים ותכשיטים. כמו כן צירפו למשלוח תרנגול לבן, שהיו מלבישים אותו "במכנסיים" וצובעים אותו בצבעים עליזים. 

בבוכרה – נהגו הילדים ללמוד במשך כל ימי החנוכה, והורי התלמידים היו מביאים למלמד נרות שעווה כשי לחג. 

כמו כן, נהגו שחתנים היו באים לבית הכלה לביקור רשמי, והיו מביאים לה מתנות, כנהוג בימי חג ומועד.

בדמשק שבסוריה – נהגו הילדים להתאסף בבית הרב, כדי לשיר ולרקוד ואז היו יוצאים לאסוף מתנות לסעודה.

בירושלים – נהגו ב"זאת חנוכה" להביא קערות גדולות לתלמוד תורה, ליד בית הכנסת "יוחנן בן-זכאי" ושם היה מתאסף כל הציבור לתפילת גשם. הראשון לציון היה עומד על הבמה, קורא את שיר השירים ומתפללים על הגשמים

בכורדיסטאן – נהגו שנשים אינן עושות מלאכה כל זמן שהנרות דולקים. בזמן זה, נהגו להיפגש בני משפחה וחברים בבית אחד מהם, כשהמארח מגיש כיבוד והמסובים מספרים סיפורי ניסים במשך שעות ארוכות.

במהלך החג נהגו לאסוף בכל יום את הפתילות והשמן שנשארו מההדלקה ולשרוף אותם יחד ביום השמיני.

כמו כן, נהגו לבנות בובה מעץ ומסמרטוטים וזקן על לחייה, מקטרת בפיה ונר גדול בידה, את הבובה כינו "חנוכה", והיו עוברים אתה ברחובות העיר תוך כדי שירה ומבקשים מתנות! הבובה הייתה סמל לאנטיוכוס הרשע. בסוף החג היו הילדים תולשים את זקן הבובה ושורפים אותה באש. 

בלוב – נהגו במנהג שהיה נקרא "סנה". אב המשפחה היה רוכש ספינג'. והאימהות היו שולחות את הספינג' לבנות המשפחה הנשואות. משפחות רבות אף נהגו לחלק ספינג' לזקנים בבתי האבות וכן למלמדים והילדים שלמדו בחיידר.

מנהג נוסף שנהגו בלוב היה, שביום הראשון של חג החנוכה, הגבאי שהיה מסור לבית הכנסת במשך כל השנה ללא תמורה, היה עולה לתורה בעליה של הכוהנים במקומם. כאות הערכה על פועלו לטובת הציבור במשך השנה. יש לציין כי לא כל רבני לוב הסכימו עם מנהג זה.

בקהילות מזרח אירופה – נהגו להביא למלמדים בחיידר נרות שעווה כמתנה לחג החנוכה.

במרוקו – בתפילת שחרית של חנוכה נהגו להוסיף את הפסוק הראשון של מזמור ל' בתהילים, "מזמור שיר חנוכת הבית", אותו השמיטו בשאר ימות השנה. בנוסף, בזמן הוצאת ספר התורה, היו אומרים שמונה פסוקים הקשורים באור ונר.

כמו כן, לבנים שנולדו בחג החנוכה נהגו לקרוא ניסים. 

במקנאס שבמרוקו – נהגו להתחיל את ההכנות לחנוכה כבר מחודש אלול. בחודש זה היו, נדיבי הלב ממלאים חביות גדולות של חרס בגזרי בשר מטוגנים בשמן זית זך, מכיוון שבחודש אלול כמות הבשר במרוקו הייתה מרובה ומחירה היה זול. בימי החורף היה קשה מאוד להשיג בשר במרוקו והחביות שימשו אחת לצרכי המשפחה ואת השנייה היו מחלקים בימי החנוכה לעניים ובפרט לתלמידי חכמים. 

בסוריה – נהגו להזמין נרות חנוכה מירושלים עיר הקודש. בהגיע הנרות לעיר, היו יוצאים כל בני הקהילות לקבל את פניהם בהלל וזמרה. בבית הכנסת היו נמכרים הנרות במכירה פומבית, וההכנסה היו קודש להחזקת תלמודי התורה. 

בעיראק – נהגו להכין לילדים עוגות צפיחית בדבש ופיצוחים מתוקים, ומביאים הכול לבית המדרש כדי לסעוד יחד עם הרב. כמו כן היו לומדים את ספר חגי מתחילתו ועד סופו. 

בנוסף, נהגו לחגוג בראש חודש טבת את "ראש חודש לבנות", שהוא מעין חג לבנות, שבמהלכו הכינה בעלת הבית עוגות דבש וקנתה מתנות לבנות המשפחה. כלות היו מקבלות ביום זה מתנות מהחתן. ביום זה גם נהגו לערוך סעודה לזכר מעשה גבורתה של יהודית, שהרגה את אלפורנס.

תלמידי ה"חיידרים" קיבלו בראש חודש מתנות מיוחדות. אחת מהן הייתה "מנורה" – חוברת מיוחדת עם ציור של מנורה והדפסים באותיות זהב על נייר כחול, אדום או ירוק עם שם התלמיד. התלמידים גם נהגו לקבל חוברות עם סיפורי נס חנוכה, ברכות ופזמונים בשפה העברית והערבית.

בערב ראש חודש טבת נהגו ללכת להשתטח על קברו של יהושע כהן גדול, שקבור בעיראק, ולהדליק נר לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס.

בתוניס – נהגו לקשט את החנוכייה בפרחים, והעוסקים במלאכה היו מקבלים מלוא חופניים מי וורדים.

כמו כן, נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה כל זמן שהנרות דולקים.

בתימן – נהגו לקבוע סעודה לכל ילדי העיר, וכל ילד היה חייב להביא אתו גזר, שהיה מתוק באותה תקופה בשנה.

כמו כן, נהגו לעשות מדורה גדולה ביום האחרון של חנוכה, כדי לבשר על תום החג, וכל אחד היה חייב להכין חומר להדלקה. בנוסף, היו מטמינים את טיפות השמן שנשארו מנרות החנוכה והיו משתמשים בהם כסגולה לריפוי חולים וגירוש שדים.