הוא קנה בשקל תפוח אדום לחיים, שטף אותו, מירק אותו ומכר אותו בשני שקלים.
'רוטשילד זה כישרון טבעי', הרהר לעצמו, והוא יהיה מיליונר 'בלי עזרה מאחרים'. לבד לבד.
בשני השקלים רכש רוטשילד הצעיר שני תפוחים נוספים, הבריק אותם ומכר כל אחד מהם בשני שקלים. בארבעת השקלים הוא קנה ארבעה תפוחים, שהפכו לשמונה שקלים, מהשמונה הוא עשה שישה עשר שקלים.
ואז נפטר אבא שלו והוריש לו כמה מיליונים…
• • •
"הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל", מזהירה התורה בפרשתנו, "לאמור קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון".
"נתון תתן לו", מצווה התורה, "ולא ירע לבבך בתתך לו. כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך".
לכאורה, לצוות על הנתינה אפשר. זהו מעשה טכני. אולם כיצד שייך לצוות "ולא ירע לבבך בתתך לו"? הלא למרות הברכה המובטחת, כשאדם עדיין אינו בדרגת הביטחון – אם מכריחים אותו לתת, זה עושה לו רע בלב…
קערת החמאה הוגשה לעברו של הרבי. רמז לכך שהרבי עדיין לא טעם ממנה.
היה זה בעת מסעו של הרה"ק רבי וואלף מסטריקוב, כשעצר ללינת לילה בבית אחד מחסידיו מתושבי האזור. השולחן היה ערוך במאכלי חלב בשפע רב, ובעל הבית עמד הכן לשרת את הרבי בכל מאודו. הרבי נטל את ידיו וטעם מעט מכל מאכל, אך בחמאה לא נגע.
"אם אין נותנים לי ברצון", מיאן הרבי, "אינני לוקח".
החסיד נחרד. הרי את כל אשר לו ייתן אם רק ייאות רבו לקחת ממנו. הבין שדברים בגו ואץ אל המטבח. הוא פנה אל רעייתו ושאל האם חלילה ישנה בעיה עם החמאה.
"מדוע אתה שואל דווקא על החמאה?" הבינה האישה דבר מתוך דבר.
הבעל השיב את שאמר הרבי בלי לכחד.
"ממש רוח הקודש!" נבוכה הרעיה. "כשהכנתי את החמאה חתכתי ממנה חתיכה. אולם החלטתי שחתיכה זו קטנה היא, שמא כדאי להוסיף לכבוד הרבי עוד חתיכה. הנחתי את הסכין על גוש החמאה שנית וחתכתי עוד חתיכה. אולם החלטתי שאף חתיכה זו אינה מספקת ועלי להוסיף עוד. הרבי ברוח קודשו הרגיש בכך וסירב לאכול ממנה"…
החסיד שב אל רבו והתנצל. אף הפטיר באוזני הנוכחים שרוח הקודש דיברה מגרונו של הרבי.
"אין זו רוח הקודש כלל ועיקר", חייך הרבי מסטריקוב והצביע על הצלחת, בתוכה נחו מספר גושים חתוכים זה לצד זה. "כשראיתי שלא חתכו חתיכה אחת שלמה מן החמאה, אלא חתיכות קטנות, ואיש הרי לא נגע בצלחת עד שאקח ממנה – הבנתי שהתחולל כאן מאבק פנימי 'כמה לתת?' 'כמה לחתוך?' – ואם אין נותנים לי ברצון", שב הרבי וסיכם, "אינני לוקח"…
בספר 'כלי חמדה' לגאון רבי שמואל לניאדו מארם צובא, ביאר את לשון הפסוק כך: כאשר אדם לוקה בקמצנות, כזו שמקשה עליו לפתוח את הלב ואת היד לטובת הזולת, נותנת לו התורה עצה – תתחיל בקטן.
"נתון", לעני משהו סמלי. זה אמנם עולה לך בבריאות, אבל זה משחרר לך גרם קמצנות מהלב.
עכשיו השלב הבא: "תתן לו" – עוד משהו קטן.
ככל שתתרגל לתת יותר, תגלה לפתע שהקמצנות נעלמת ובמקומה נרכשת נדיבות לב.
"ולא ירע לבבך", מציירת לך התורה כיצד ייראה סופו של קורס האימון האישי שלך, "בתתך לו". ולבד מכך מובטח לך "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך", לא רק שלא יישאר לך פחות כי נתת, אלא שהברכה תשרה במעשי ידיך.
• • •
בפעם הבאה שתארחו מישהו לארוחה חלבית, כבר תדעו איך חותכים חמאה.
דווקא הסיפור הזה, שמראה על חוסר נדיבות לב, הוא מדד מצוין בשבילנו: זה אמנם תהליך. זה לוקח זמן. בכל פעם חותכים עוד חתיכה. ועוד אחת. זה קשה, זה מצריך מאמץ, אבל בסוף מגישים לשולחן קערה עם מספר חתיכות חמאה.
וזה נכון לא רק לצדקה ונדיבות לב. זה נכון לכל תחומי השינוי שאנחנו רוצים לחולל בחיים.
אחרי בין הזמנים אב, ככה אומרים, מגיע אלול. וזה הזמן לעשות 'הון עצמי' בלי להסתמך על אחרים.
פחות משנה אם 'מוכרים תפוחים' או 'חותכים חמאה'. חשוב רק לזכור שמאמץ לתקן משהו קטן ועוד משהו קטן מביא בסופו של דבר 'ירושה' של סייעתא דשמיא.
שנזכה להגיע לראש השנה כשמתקיימת בנו ברכת התורה "ולא ירע לבבך".
