נגיף הקורונה שפרץ לחיינו לפני כשנה ושינה סדרי בראשית, טרם מראה סימני גסיסה. עוד בטרם נעלם הנגיף מהנוף העולמי, הוא משאיר תסמינים ומטביע חותם של בלבול בינלאומי שמעצים את הפרת השגרה ברחבי תבל – הפעם באמצעות החיסון שבכירי עולם הרפואה יצרו בשביל להתגונן ממנו.
במבט שטחי על הסיטואציה הנוכחית, עולות שתי תהיות מרכזיות:
1. מדוע עם פרסום בשורת פיתוח החיסון, העיסוק בנגיף לא הרפה אלא מאז רק הלך והתגבר?
2. מדוע חיסון שנוצר להעלים נגיף שכל כך פגע ברוטינת החיים, לא מתקבל בהסכמה גורפת מצד כלל האנושות?
העיסוק בנגיף בתקופה הנוכחית, למרות הגעת החיסונים, נובע מכך שבמהלך 11 החודשים האחרונים ננעצו עיני העולם כולו בתקווה הגדולה שתכריע את כרעי הנגיף – החיסון לנגיף הקורונה. אנשים התמודדו והצליחו לשרוד את הסאגה העולמית שטרפה את כל קלפי הגזע האנושי, עם המחשבה ארוכת הטווח כי יבוא יום ויימצא חיסון לנגיף האימתני.
אך אז הגיע האכזבה הגדולה. מאחורי הדיווחים הראשונים על יציאת החיסונים לאור העולם, השתרך שובל ארוך של הררי קונספירציות מעורפלות שהעיבו על הבשורה, מוטטו את האמון הציבורי וריסקו לרסיסים את ניצני התקווה המיוחלת.
אט-אט החלו תכנים עמוסי מידע מוטעה לקנות שביתה בליבות הציבור והפתרון המיוחל שינה את צורתו לאתגר בעייתי חדש. מאז, לא רק אתגר של נגיף מטיל את חיתתו על ההמונים, אלא התווסף לכך סכנה קונספירטיבית של חיסון העלול לגזול את חירות האדם לנצח.
זה ההסבר המקוצר לשתי התהיות שפירטנו. מחשבת רבים על קץ הנגיף התבדתה, ואוטומטית, מאז, גם העיסוק בנגיף הולך וגובר.
הדגשנו 'מבט שטחי', מאחר ומבט קצת יותר מעמיק מוכיח כי הסיטואציה המורכבת הזאת משקפת תמונת מצב שנוהגת לחזור על עצמה כל אימת שזן חדש של נגיף מזעזע את העולם ובתגובה מייצרים בשבילו חיסון.
החיסון הראשון וההתנגדות הציבורית
צאו למסע במנהרת הזמן אל כמה מאות השנים האחרונות ותיווכחו כי תעשיית מתנגדי החיסון איננה סטארט-אפ שפותח בעולם המודרני של שנות האלפיים. מדובר בתעשייה עתיקה; השיטה לא הומצאה – היא אומצה.
סוגיית ההתנגדויות והחששות מחיסונים החלה להצמיח כנפיים כבר בסוף המאה ה-18, כאשר פותח והופץ החיסון הראשון נגד מגפת האבעבועות השחורות. בימים ההם, הפולמוס על החיסון העסיק הן את ההמון-עם וגם את כתבי העת ודפי העיתונים.
האבעבועות השחורות הייתה המחלה הראשונה בהיסטוריית האנושות, שהוכחדה באמצעות פיתוח חיסון נגדה, והפצתו באופן המוני לאוכלוסיית העולם.
ההתנגדות הראשונית לחיסונים נבעה משלל טעמים; בורות, פחד, חוסר הבנה או סיבות דתיות. ההתנגדות השנייה שהתעוררה, לאחר הוכחת יעילותו של החיסון, התבססה על חששות מתופעות לוואי שעלולות לבוא כתוצאה מההתחסנות. לדוגמה, אוטיזם. זאת, למרות ההוכחות המדעיות שפורסמו אז כי הדבר אינו אפשרי.
חובת ההתחסנות הראשונה
נקודת מפנה מרכזית בצמצום השפעתה של תנועת מתנגדי החיסונים הייתה הגבלה ממשלתית בארה"ב, בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת, שחייבה את תלמידי מערכת החינוך במדינה להציג תעודת חיסונים כתנאי סף להתקבל לבית ספר.
עוד לפני כן, השתרשה בהדרגה הסכמה ציבורית כלל עולמית לתופעת החיסונים, אך ההסכמה לא הייתה מבוססת דיה. ולכן, ברבות הימים, ההתנגדות לחיסונים החלה שוב לתפוס תאוצה, מה שהובילה בסופו של דבר להגבלה הממשלתית הזאת.
ההתנגדות החוזרת שאיימה לערער על הסטטוס קוו שגרס כי חיסון הוא דבר נחוץ ומועיל, הייתה בשנת 1870. הירידה בשיעור התחלואה באבעבועות השחורות גרמה לכך שאנשים רבים העדיפו צורות הגנה לא קונבנציונליות, ונמנעו ממתן החיסון דבר שגרם לזינוק בהיקף התחלואה.
גורם נוסף שניפץ את האשליה כי הסכמת ההמונים מספיק בטיחותית היה גם באותה נקודת זמן, הכנסת החיסון לחצבת בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת, והניסיון להשתלט על המחלה באמצעות הגדלת שיעור ההתחסנות.
או אז, הגיעו למסקנה כי חייבים להחיל חובת התחסנות על האוכלוסייה. כאמור, בשנות ה-90 זה קרה עם הגבלה ממשלתית על כניסת תלמידים למערכת החינוך ללא תעודת חיסונים.
השפעת נמנעי החיסון על כלל האוכלוסייה
גם לאחר החלת חובת ההתחסנות עדיין נותר פתח להימנע מהתחסנות, כאשר הממשלה יצרה מנגנון של פטור מחובת החיסונים במקרים בהם יש לכך סיבה רפואית, או סיבות אחרות כמו נימוקים דתיים. בחלק ממדינות ארה"ב ניתן היתר להימנע גם מסיבות פילוסופיות ואישיות.
הפתח הקטן הזה אפשר לחוקרים להתעמק בנבכי ההתנגדות לחיסון ולבחון את השפעתה על כלל האוכלוסייה. ההבדלים בין המדינות השונות בארה"ב באופן שבו ניתנו ההיתרים הללו סייעו לבחון במבט לאחור, האם הגדלת שיעור הפטור מהחיסונים הייתה קשורה גם בהגברת התחלואה.
בכתב העת הבריטי 'New England Journal of Medicine' הופיע מאמר בשנת 2009, בו פורט בהרחבה על מידת השפעתם של נמנעי החיסון.
המאמר מדגיש קודם, כי ככל ששיעור הפטור מההתחסנות היה גמיש יותר, כך יותר ויותר אנשים הצליחו להשתמט מהתחסנות. "במעקב בין השנים 1991-2004 נמצא כי במדינות בהן נהגו ביתר גמישות במתן פטור מחובת ההתחסנות עלה שיעור הפטור מ- 0.99% ל- 2.54%. אם כי בתוך המדינות עם שיעור יחסית גבוה של פטור היו קהילות מקומיות שבהן שיעור ההשתמטות מחיסונים הגיע אף ל- 26%!".
"נמצא כי ככל שצוות בית הספר – האחראי על הענקת הפטור מסיבות אישיות – היה פחות משוכנע ומגובש בצורך ובתועלת של מתן החיסונים כך עלה שיעור הענקת הפטור מחובת ההתחסנות".
החוקרים מצאו עוד, כי באזורים כאלו חלק מההורים פונים לדרך של "סרבנות אפורה": הם דוחים את החיסונים לגילאים שמעבר לגיל הינקות ופונים למרפאות המבטיחות תכניות התחסנות "אישיות", ובכך חושפים את ילדיהם לתחלואה בתקופת החיים שבה הם פגיעים במיוחד למחלות הללו. ובנוסף, תכניות חיסון כאלו הנמתחות על פני תקופת זמן ארוכה יותר, ומנותקות מהתכנית המסודרת של טיפות החלב גורמות לשיעור היענות נמוך יותר.
המחקרים המדעיים שמצוטטים במאמר מוכיחים כי הימנעות מחיסונים, גם עם סיבה מוצדקת, הגדילה את הסיכון לתחלואה. "במחקר שפורסם בשנת 2000 נמצא כי הסיכון לחלות בחצבת לילד שקיבל פטור מחובת ההתחסנות היה גדול פי 35 מילד שחוסן בצורה סדירה. מחקר נוסף הראה סיכון גדול פי 22 לחלות בחצבת, ופי 6 לחלות בשעלת בילדים שלא התחסנו בהשוואה לילדים שחוסנו".
לפי מחקרים סביבתיים, גם התחלואה בקרב כלל האוכלוסייה עלולה לעלות באזורים בהם יש יותר מקבלי פטור מחיסונים. לדוגמה, במחקר שנערך בקולורדו, נמצא כי בבתי ספר בהם הייתה התפרצות של חצבת, עמד שיעור הפטור ממתן חיסונים על 4.3% לעומת שיעור ממוצע של 1.5% בבתי הספר ששם לא הייתה התפרצות כזו. בחקירה של התפרצות אחרת של חצבת נמצא, כי 11% מהחולים נדבקו מילד שלא חוסן עקב מתן פטור.
המאמר שנכתב ב-2009 דן גם באחד הנושאים הרפואיים הבוערים של אותה תקופה: "גם סקירה של ההתפרצות האחרונה של החצבת בשנת 2008 הראתה, כי במוסדות רבים התפרצות המחלה החלה לאחר שילד שלא חוסן הוא זה שהדביק את חבריו ללימודים והחל את התפרצות המחלה בבית הספר".
כמובן שחשוב להדגיש כי לא כל הילדים יכולים להתחסן ודווקא הילדים בעלי הסיכון הגבוה ביותר – אלו עם פגם במערכת החיסון – לא יכולים להגיב למתן חיסונים, ועל כן הדרך היחידה להגן עליהם היא על ידי שמירת שיעור התחסנות גבוה באוכלוסייה.
