אחד הפחדים הגדולים של ההורים הוא שהילד שלהם "לא נורמלי".
פעם אחר פעם אני שומעת שזה לא נורמלי: לבכות בגילו (המופלג- שבע או שמונה לדוגמה(, להתפרץ בגלל שטויות, לדמיין יותר מדי, לרצות xyz ועוד ועוד.
לפעמים התנהגות מסוימת של הילד מדאיגה את ההורה עד כדי כך שהיא צובעת את כל הילד בצבעים של חוסר נורמטיביות. וכך, כמובן, גם הקשר ביניהם מושפע מהעמדה הזאת.
הורה מוצא את עצמו בבדיקה מתמדת האם הילד בסדר או לא. ברור שיש מצבים שההתנהגות של הילד אינה נורמטיבית ומצביעה על קושי מהותי שדורש טיפול – ואסור לנו ההורים להזניח את העניין, אבל ברוב הפעמים מדובר בתופעות מותאמות גיל, שלב התפתחותי, טמפרמנט או נתונים אחרים של הילד והסביבה.
טווח הנורמה רחב מאוד. לכל ילד קצב התפתחותי משלו. לכל הורה מושגים שונים לגבי מה נורמטיבי ומה לא.
למה אני כותבת את כל זה?
אם אתם מתלבטים לגבי התנהגויות מסוימות של ילדיכם, בדקו את עניין במקורות מוסמכים: ברשת יש מידע רב (חובה לדבוק שהוא אמין מבחינה מקצועית) ואפשר להתחיל ממנו. אם זה לא מספיק, חשוב להתייעץ עם איש מקצוע בתחום. הפחד מ"לא נורמליות" עלול לגבות מחיר יקר מהילד ומכם. אל תישארו אתו לבד.
—
דינה קורול, ביבליותרפיסטית (M.A) מלווה הורים וילדים בהתמודדויות יומיומיות. (מחברת הספרים "מדריך לרגשות להורים ולילדים" ו"מדריך למוגנות להורים ולילדים")
