האם קלסטרופוביה היא חרדה? ואיך אפשר להתמודד איתה?
קלסטרופוביה היא חרדה ממקומות סגורים וצפופים. הסובל ממנה יחשוש להימצא בחלל קטן או מסוגר ללא חלונות, מעלית, או אפילו אוטובוס עמוס. אנשים הסובלים מקלסטרופוביה מוצאים עצמם מנהלים את חייהם סביב פוביה זו. אדם הסובל מבעיה זו, עלול לצורך הדוגמה, להימנע מלעלות לקומה גבוהה בבניין שבו יש רק מעלית. גם במקרה שמדובר בפגישה חשובה כגון ראיון עבודה או פגישה עם רופא. ככל פוביה, היא גורמת לסובל ממנה סבל רב, אולם מדובר בפחד קיצוני, אשר קשה לאדם להתגבר עליו בכוחות עצמו. כיוון שכך, אם הבעיה אינה מטופלת היא הופכת על פי רוב לחמורה יותר עם הזמן.
קלסטרופוביה היא הפרעה ממשפחת הפרעות החרדה ולכן היא גורמת לקשת של סימפטומים גופניים המזכירים התקף חרדה. האדם נתקף בתחושת בהלה קיצונית, והגוף נכנס לסוג של מצב חירום בו הדופק עולה, זיעה ניכרת באופן מוגבר ולעיתים הוא חש שאיננו יכול לנשום, או מחנק ממשי, כאילו הקירות סוגרים עליו. רבים הסובלים מתופעה זו מדווחים כי הם מרגישים לכודים – כאילו אין די אוויר בחלל הקטן ועל מנת לנשום די הצורך, עליהם לצאת מן החדר ומיד. בעקבות זאת, מתפתחת הימנעות אשר מחזקת את הדפוסים החשיבתיים ויוצרת אמונה שגויה שאכן המצב המעורר חרדה הוא מסוכן.
על פי רוב מטפלים בחרדה, על ידי טיפול ממוקד, שמטרתו ליצור מודעות גבוהה יותר לסוגי החשיבה הבלתי יעילים אשר מגבירים ומשמרים את החרדה, לפתח ולתרגל דפוסי חשיבה אלטרנטיביים ובריאים יותר, להיחשף באופן התנהגותי לרגשות ולתחושות הקיימות. הטיפולים מתמקדים בדפוסים העומדים בבסיס היווצרות החרדה כגון: פרפקציוניזם, צורך בשליטה ופחד מאי ודאות, בטיפול נעזרים בכלים שונים ויוצרים מערך תרגול שמטרתו להטמיע את הכלים השונים וליצור הסתגלות מלאה.
אני מרגישה רגשי אשמה בסיטואציות שונות, מה זה אומר ואיך אפשר להתמודד?
לא ניתן לקיים קשר משמעותי ולא להרגיש אשמה. האתגר הוא לא להיבהל מרגשי האשמה אלא להכיל אותם. להבין שהם לא בהכרח מצפן לכך שעשינו טוב או רע. רגשי אשמה תכופים מעידים על הערכה עצמית נמוכה. ככל שאנחנו מרגישים רגשי אשמה, זה אומר שאנחנו ביקורתיים ולא מקבלים את עצמנו. הדרך להתמודד עם רגשי אשם היא לתת לרגש להיות, לא להילחם בו, להרפות עד שהוא יתפוגג. כשאנו מרגישים אשמה, עלינו לעצור ולזהות את הביקורת הסמויה המסתתרת. ולענות לה בקול הגיוני. לדוגמה, בחרתי לא להיות בשבת עם אמי, אישה חולה מאוד, כי אני מותשת וחסרת כוחות. ארגיש אשמה כי היא התאכזבה ואמרה לי שיהיה לה קשה לבד. כעת עלי לזהות את הביקורת. היא יכולה להיות “אני לא בת מספיק טובה, אני חושבת רק על עצמי”. כעת נענה לביקורת באופן הגיוני, הנשען על עובדות. בפועל, אני עושה המון דברים למען אמא, לוקחת אותה לרופאים, נוסעת אליה כל שבת שניה, מבשלת לה את האוכל שהיא אוהבת, עושה כל שביכולתי למען אמי. כעת אני בוחרת לנוח, כי אני מאוד זקוקה לזה. כשנענה לביקורת – רגשי האשמה ייעלמו.
כדאי ליצור תקשורת מקרבת עם האדם שאנחנו מרגישים כלפיו אשמה. לדוגמא, “אמא, היה לי נורא קשה לסרב לך, הרגשתי רגשות אשמה. אני בטוחה שאת מאוכזבת ושיהיה לך קשה בלעדיי. חשוב לי שתדעי שאת חשובה לי, שקשה לי לסרב לך, ואני עושה את זה הפעם כי היה לי שבוע ממש קשה”. עצם הביטוי הרבה פעמים משחרר את האשמה, לעתים השיחה שנוצרת בעקבות הביטוי יוצרת קירבה והבנה. לעתים היא מעלה בנו רגש אחר, חדש, שאותו יותר קל לנו להכיל.
הכותבת היא פסיכותרפיסטית CBT
