המשפחה הבני-ברקית במסע אל הבלתי נודע

התקציר הבא נשמע כמו חלק מסיפור דמיוני בהחלט: "יצאנו מהארץ בט"ו אלול תשע"ט, אחרי שמכרנו וחילקנו את כל הרכוש שלנו. היינו עם שלושה ילדים ועוד אחת בדרך. טיילנו ברוסיה, ויאטנם, סינגפור, פיליפינים והונג קונג. שבעה שבועות, אחת עשרה טיסות. ואז, בטיסה של 16 שעות הגענו לארצות הברית. בניו יורק ילדתי את שני וקנינו רכב, עמו טיילנו בכל רחבי ארצות הברית: ניו ג'רזי, ניו יורק, פנסילבניה, מרילנד, דרום קרוליינה, פלורידה, לואיזיאנה, טקסס, ניו מקסיקו, אריזונה, יוטה, מונטנה, ויומינג, אורגון, וושינגטון, קליפורניה, נבדה. היום ממשיכים למקסיקו".

נשמע חלום?

ביתם של ישראל ודבורי פשדנובק, חסידי גור מבני ברק, נראה היה כמו בית רגיל ומוכר לכולנו. ישראל (31) עבד במפעל משפחתי של הוריו לייצור מוצרי חד פעמי, ודבורי (31) עבדה כצלמת.

לפני קצת יותר משנה, הכל השתנה. במודעות מלאה החליטו בני הזוג שהיו אז הורים לשלושה ילדים – רותי (11), יהונתן (6) ויעל (4) – לעזוב את בית הקבע המוכר שלהם ולהתחיל לטייל בעולם. דירת ארעי תרתי משמע. מאז נוספה אליהם עוד תינוקת מתוקה למשפחה – שני (9 חודשים).

כעת, רגע לפני החג בו עובר כל עם ישראל לדירות ארעי, מסבירה לראשונה דבורי פשדנובק ל'בחזית' מה גורים לזוג נורמטיבי למכור את כל רכושו ולהתחיל לנדוד בעולם עם הילדים, ממה מתפרנסים, היכן לומדים, וגם: מה עם אירועים משפחתיים?

"לפני 5 שנים אחי התחתן בניו יורק", משחזרת דבורי בשיחה עם 'בחזית'. "נסענו בפעם הראשונה לחו"ל עם הילדים. ניצלנו את החתונה לטיול של שלושה שבועות, בהם בילינו עם הילדים ממש 24/7 ונהניתי מכל רגע. כשחזרנו לארץ ולשגרה בה אנחנו בעבודה והילדים בגנים, שוב נזכרתי שנותרו לנו רק שעתיים ביום ביחד. זה היה הרגע שהבנתי שאנחנו חיים את החיים האלה לא נכון. חלמתי על להיות ביחד הרבה יותר. למען האמת, הדחקתי את החלום הזה כי חשבתי שממש לא חכמה להתלהב מלחיות במלון ולאכול במסעדות. הדבר לא באמת אפשרי ואף לא מהנה לאורך זמן".

אלא שכעבור שנה, יצאה משפחת פשדנובק לטיול נוסף, הפעם בתקופת החגים. "שהינו בחו"ל במשך חודש והגענו לארבע מדינות שונות באירופה. היינו אז עם שלושה ילדים, כשהקטנה בת חצי שנה בלבד. הפעם לא התארחנו במלונות ולא אכלנו במסעדות, אלא עברנו 8 דירות ב-25 ימים וב-4 מדינות שונות. טיילנו 12 שעות ביום ואחריהן נשארנו ערים – בישלנו, כיבסנו, גיהצנו, ניקינו, טיפלנו בקטנטנים – ועדיין זה היה הכי טוב בעולם ולא רצינו לחזור לשגרה. היופי שלא ניתן היה להתעלם ממנו, הוא העובדה שהטיול הזה אפילו לא עלה לנו יקר. זה בערך הרגע בו הבנתי שאני יכולה לחלום על חיים כאלה. חיים באמת".

במשך ארבע שנים המשיכה דבורי לחלום. לצלם, לגדל את הילדים, לעבוד ולחלום. "כעבור ארבע שנים, כשהבנתי שהחלום הזה לא עוזב אותי לרגע, עשיתי הכל כדי להגשים אותו. החלטנו פשוט למכור מה שיש לנו בארץ, לרכוש כרטיס לצד אחד ולצאת להגשים את החלום. זהו, סוף סוף יצאנו לדרך".

איך הגיבו בני המשפחה והחברים? זה קצת הלם

"את תחילת הדרך עשינו בניו יורק. סיפרנו כמובן לבני המשפחה הקרובים ביותר, הסברנו את המניע מאחורי ההחלטה, הבהרנו להם שאנחנו שלמים ושמחים עם הדרך שבחרנו בה, וכך אנו רוצים לחיות את חיינו. המשפחה שהכירה אותנו היטב, לא חשבה שאנחנו מדי משוגעים אלא קיבלו את ההחלטה באופן מובן מאליו", מספרת דבורי בשיחה ממעבורת, אי-שם בקצהו השני של העולם.

עד שהגיעה לניו יורק, לא סיפרה דבורי לאיש שזהו לא סתם טיול חגים רגיל. "אז נכון, ברגע ששמעו, אי אפשר לומר שאנשים עיכלו אותנו מדי בקלות. רבים חשבו בהתחלה שאנחנו חסרי אחריות ואיך אפשר לעשות כזה דבר? אבל כשהתחילו לעקוב אחרי המסע שלנו ברשת החברתית, התחילו לפרגן ואפילו התמכרו".

מבחינת דבורי, המסע הזה הפך למשנת חיים. "הוא בעיקר חידד לי את ההבנה של כמה מעט אדם צריך בחייו על מנת להיות מאושר", היא מספרת.

דירת ארעי עם תחושה של קבע

האם אפשר להרגיש בבית כאשר עוברים מבית לבית בכל תקופה? לא רק בית, אלא ארץ, נסיעות ארוכות, שפה אחרת, חינוך ביתי שגם הופך ללא פשוט כשחצי מהתחושה היא למעשה טיול. דבורי חושבת שהכל בראש שלנו ואנחנו מחליטים כיצד נרגיש והיכן.

"אנחנו מרגישים בבית בכל מקום", היא אומרת. "אין הבדל אצלנו בין ניו יורק או פיליפינים, חודש תשרי או חודש כסלו. הכל אותו דבר כשנמצאים בבית, איפה שהוא לא יהיה, ויש לנו את כל האנשים שחשובים לנו והמעט חפצים שאנחנו זקוקים להם. אדם יכול לגור בבית שלו חיים שלמים ועדיין לא להרגיש במקום בטוח וקבוע, והוא יכול לגור בבתים בכל העולם ובכל מקום להרגיש שזה המקום שלו. פשוט לחיות הווה".

פעמים רבות כאשר יוצאים למהלך אישי כלשהו, גם אם הוא לא ברמה של משנת חיים, אנחנו תוהים לעצמנו האם פעלנו נכון. לעתים יש לנו חרטות, חששות, אפילו אכזבות. אך כאשר שואלים את דבורי האם היא הייתה משנה משהו בחיים החדשים שבחרה, היא מסבירה מדוע דווקא בתקופה כזו מבלבלת בכל מקום בעולם, אין טעם להתחרט. "אנחנו רואים בחוש איך הקדוש ברוך הוא מוביל אותנו לכל מקום בזמן הנכון, אז אני ממש לא מצטערת על כלום. כמובן שבכל מקום שנחזור אליו בעתיד, יהיה לנו יותר ניסיון לדעת כיצד לעשות דברים נכון יותר, אך החוויה עצמה נותרה עם הטעם המיוחד שלה. אפשר לומר כי לא רק שלא עלתה בנו מחשבה שאולי עשינו טעות אלא להפך, בכל רגע אנחנו מבינים יותר עד כמה המהלך הזה נכון לנו".

את הידע האישי דבורי ממש לא שומרת לעצמה ומתוך הניסיון שהיא צוברת, בחרה לסייע גם לאנשים אחרים. פעמים רבות נתקלים אנשים שרוצים לנסוע לטיול בחו"ל, בשאלות רבות על לינה, אוכל כשר, מקומות בילוי זוגיים או עם ילדים. דבורי צוברת כל כך הרבה ניסיון בכל מדינה, שהיא פשוט פתחה בלוג מסודר בו היא משתפת את העוקבים בהכל – כדי שלא יחזרו על הטעויות של משפחת פשדנובק.

כיצד מחנכים ילדים בצורת חיים כה שונה?

"כשיצאנו לדרך, ישראל עוד היה סקפטי בנוגע לכל עניין החינוך הביתי. זה אכן לצאת מכל ההרגלים ואזור הנוחות,. אך כבר בחודש הראשון הילדים למדו כל כך הרבה יותר ממה שהיו לומדים קודם במוסדות החינוך, שפשוט נדהמנו כמה זה טוב ותורם להם".

ולא מדובר רק בנושא הלימודים. אם שואלים כיצד ילדים מתרגלים לאורח חיים מסביב לעולם, דבורי חושבת שזה הופך אותם להרבה יותר בריאים בנפשם. "הילדים הפכו להיות חברותיים ברמה מדהימה. זה לא מובן מאליו שיעל בת ה-4 יכולה להיות חברה של זקן בן 80 שהרגע פגשה, כך בן רגע, לשחק איתו בכדור, או לנסות לדבר איתו, וכמובן גם להתחבר עם ילדים בני גילה או בגילאים שונים שכלל אינם דוברי שפה משותפת. פעם הם דוברי ספרדית, לפעמים פיליפינית, ובמקרים רבים אנגלית".

כיצד מקבלים אתכם בעולם?

"אנחנו מתארחים בהרבה מקומות שונים, בחלקם אפילו לא מכירים יהודים. במרבית המקומות אנו מתגוררים בדירות Airbnb. פתאום שמנו לב שהרבה מארחים גויים שלנו, מגלים סקרנות רבה בקשר אלינו, מתעניינים בנושא כשרות ושבת, הם אפילו מנסים לעזור לנו למצוא אוכל כשר לאחר שלמדו את הסימן המתאים. דואגים להדליק נר בחג או בשבת. לא מעט אנשים ששומעים מאיתנו על המושג יהודים, הולכים לאחר מכן לקרוא בנושא בשפה שלהם.

"במונטנה למשל, התארחנו אצל זוג אנשים בני 80 שלא ממש שמרו על ריחוק מהקורונה. המארח לקח אותנו לטיולים ללא הפסקה. יום אחד הגענו לפארק ילוסטון והוא היה סגור בגלל הקורונה. המארח כל כך התאכזב בשבילנו שפיצה אותנו במסלולי הליכה, טיולים מדהימים.

"אין ספק שאנחנו פוגשים המון אנשים מעניינים, מכל הדתות, ועל הדרך לומדים הרבה מאוד בדרך חווייתית. כשהיינו צריכים לנסוע מוושינגטון לסן פרנסיסקו, חיפשנו דירה כהרגלנו. גילינו שהדירות מעבר לתקציב, ובגלל מצב הקורונה הרבה פחות אנשים מארחים. בסייעתא דשמיא הגענו למשפחה יהודית באורגון, שנמצאת במרחק 8 שעות נסיעה לכל צד. מקום שאין בדרך יהודים כלל, אך הם התגלו כמשפחה יהודית חרדית, שעברה מניו יורק להתגורר בחווה הפרטית שלהם באורגון לתקופת הקורונה. יש להם מפעל לייצור קנאביס רפואי והם מוכרים שמן, שוקולד ותרופות. בנוסף הם מגדלים חיות כמו פרות, למות ועוד. הם הזמינו אותנו להתארח כמה שנרצה, על אף שהיינו צריכים לילה אחד בלבד. זו הייתה חוויה, ומעבר לכך, הזדמנות לגלות עוד אור יהודי בעולם".

כיצד נראים החגים שלכם בחו"ל?

"למען האמת זו שנה חמישית שאנו חוגגים חגים בחו"ל. בשנים אלו ניצלנו את חודש החגים לטיול משפחתי. אך השנה יש הבדל באופן חגיגת החגים בגלל הקורונה. זו שנה ראשונה שלא נחגוג בבית חב"ד, שם האווירה מדהימה ומיוחדת, עם הרבה מאוד אנשים מכל גווני הקשת שיש בעם ישראל. חלק מבתי חב"ד סגורים, והיכן שלא סגור, קצת מפחיד כי לא ברור שאפשר להישמר לחלוטין מקורונה. לכן נחגוג אותם בבית וכמו שהתרגלנו, זה הטוב ביותר שיכול להיות".

אז מה עדיף, דירת קבע או דירת ארעי?

"אורח החיים שלנו נראה הכי לא יציב, אך למעשה הוא הכי יציב שיש. הרי אנחנו כל הזמן עם המשפחה יחד ולכן זה הכי יציב. לא מעניין אותנו מה השעה, איזה יום היום, אנחנו עם האנשים הכי קרובים ללב ועושים מה שטוב לנו – זה הכי יציב שיש.

"בסופו של דבר, כל החיים שלנו הם לא נודע אחד גדול. אנחנו מתכננים – ומי אמר שזה יתקיים? הנה, מישהו חלם שתהיה קורונה? שנשב בסגר? אנחנו תלויים רק בהקדוש ברוך הוא, כשנותנים לו להוביל אותנו ומשחררים לחלוטין, הוא פשוט מוביל למקומות הכי נכונים שיש".