המלאך הלבן – פרק א'
האיש היה לבן, לבן לגמרי. הפנים שלו היו חיוורות עוד יותר מכל חיוור פנים שהגיע אי פעם לכפר, עורו היה שקוף כמעט, דק ומתוח מאוד, ופסים כחולים וארוכים נראו בעדו. גם הבגד העליון שלבש היה בצבע לבן. כשראה אותו טוט, נרתע אחורה. לבן הוא צבע המוות, אות האבל. סמל החידלון. ובדיוק כמו שהאיש היה נראה, דמיין טוט תמיד את מלאכי החבלה.
כולם כבר ישבו סביב הסיר הגדול, מעלה האדים, אפילו פוצואי, רק מחכים שאבא ייתן את האות לפתיחת הארוחה. אמא כבר חילקה את הצלחות, ואז נשמעו הדפיקות. אבא הרים את עיניו וסימן לו בסנטרו לגשת לכניסה. הוא קפץ במהירות ופתח את הדלת לרווחה.
איש לבן עמד שם, לבן לגמרי. וטוט היה בטוח שזה מלאך חבלה שבחר להגיע דווקא אליו. הוא פלט צווחה ונמלט אל תוך הבית. ככה, בעצם, היתה הפעם הראשונה שטוט פגש בו. אבא יצא החוצה, לדבר עם האיש הלבן. אחים שלו חיכו בציפייה דרוכה ורעבה שאבא יכנס חזרה, מאז שאכלו מלחם הקטניות בבוקר לא הכניסו לפה דבר, אבל טוט בעיקר פחד. אבא האריך בשיחה עם האיש, ורק הדי דיבורים הגיעו לחדר.
אחר כך ההדים נחלשו קצת. אבא התרחק עם האיש, וגם הארוחה התרחקה עוד. ואז נאנח פוצואי בקול. חוץ ממנו אף אחד לא העז, אבל בשקט שהשתרר בחדר היה ברור שפוצואי רק מבטא בקול את מה שכולם מחניקים בשקט. אולי לכן לא גערה בו אמא, ואולי בגלל שזה הוא. כי פוצ'ואי זה משהו אחר.
ביום המחרת היתה אמא פזורת דעת וגם אבא היה טרוד. המצח שלו היה מקומט והעיניים שלו מכווצות, ובארוחה הוא גער בהם עוד יותר מתמיד.טוט כמעט שלא מקבל מאבא צעקות, הוא ילד טוב, בדרך כלל. שלא כמו האחים הגדולים שלו, שמביאים משחקים מבית הספר, מדברים בקצת אנגלית, ושרים שירים של לבנים. הוא בכלל לא הולך לבית הספר עדיין.
ובכל זאת הרים עליו אבא קול פעמיים בארוחה. בסוף הארוחה אמר לו אבא "תבדוק אם המדורה של שא-נון דולקת". "אני הולך" הוא אמר ומיהר אל החצר. החצר היתה ריקה, חשוכה וקרה. כל כך לא דומה לעצמה לזמן שהשמש ברום השמיים. הוא שפשף את ידיו זו בזו ומיהר לכיוון הגבעה השוממת שמעבר לבתים.
שא-נון הוא איש הכי זקן בכפר. בזמנים הטובים שלו נושאים אותו נכדיו לעבר גבעת הטרשים שבקצה הכפר, מבעירים שם מדורה גדולה, והגברים מתאספים סביבו ומקשיבים לסיפורים שהוא נושא להם. לפעמים כשאבא הולך לשם הוא לוקח איתו את אחד מאחיו הגדולים. הם לא אוהבים ללכת לשם. כמובן שהם לא אומרים את זה, אבל כשטוט שאל אחד מהם מה סיפר שא-נון הוא ראה את הבעת הפנים שלו משתנה, ושמע את הגמגומים שלו. אח שלו לא הקשיב, זה היה ברור. וטוט ריחם עליו.
קשה לשבת בלילה, בחושך, בעייפות, בקור – כי המדורה לא תמיד מספיק מחממת, ולהתאמץ להקשיב לזקן עם קול רועד שלפעמים גם קצת מבולבל. אבל הוא לא אומר דבר. למרות שהוא חושב שכשיגדל הוא כן ייהנה שם. למרות ואפילו. טוט מגביר את צעדיו, מרחוק נראית לו הגבעה שוממה. הצעדים שלו משמיעים הד נוראי ושקט עוטף את הכל. כזה שקט שאומר שלא מתאספים היום. הוא מאמץ את עיניו, ומשלא רואה כלום חוזר על עקבותיו, כמעט רץ. נזהר שלא ליפול. הרוח הקרה מכה בעורפו.
אבא נוטל את המעיל הכבד ונראה כמי שעומד לצאת. הוא לא היה ברור? טוט נושם עמוק "אין מדורה, אבא, והיה שקט" הוא אומר שוב, הקול הדק שלו רועד.
"שמעתי", נוהם אבא, "מה, ואם יש לי ילד בלי רגליים, אז לי אין אוזניים?" טוט מתכווץ במקומו, כולא את נשימתו, ומעיף מבט חרד על פינתו של פוצואי. אבל השמיכה העוטפת את פוצואי רק עולה ויורדת בקצב איטי, ולא זזה. נראה שהוא נרדם.
טוט משחרר את נשימתו באנחת רווחה, טריקת הדלת מלווה אותה. אז מה, על מה אבא כועס היום בגלל פוצואי? ועל מה הוא הולך לדבר עם שא-נון?
המשך יבוא…
