האם גם הילדה שלך אומרת לך לפעמים שאת אמא מגעילה שלא אוהבת את הילדים שלה?
אני בחוץ בסבב של סידורים כשעל הצג מהבהב ה"בית" השגרתי, שהפעם משדר לי דחיפות, משום מה. החוש האימהי וההצצה בשעון מרמזים שהשיחה היא מבתי הקטנה שחזרה מהקייטנה. אני עדיין מקווה שמדובר בבקשה שגרתית כמו "אמא, את מרשה לי איגלו?" או "מתי את חוזרת?" אבל האינטואיציה שלי יודעת שזה לא כך.
הבכיות שמגיעות מהשפופרת מוכיחות שהקול הפנימי צדק. כמעט כמו תמיד.
"אמא, למה הכנת לביבות תפוחי אדמה? את יודעת שאני לא אוהבת! הבטחת להכין לי פירה!"
אני מנסה לגלות אמפתיה. מציעה מאכלים אחרים שיש במקרר. די מהר אני מבינה שזה לא יעבוד.
השאלה "אבל למה הכנת לביבות?" חוזרת בבכי קורע לב ללא קשר למה שאמרתי או שלא אמרתי.
אני כבר קרובה לבית ויודעת שהיא נמצאת בידיים טובות עם אחיותיה הגדולות. מנתקת את השיחה ו… לא ממהרת לחזור הביתה. האמת, הייתי מעדיפה להישאר באיזו פינה שקטה עד יעבור זעם ולחזור לילדה רגועה וחייכנית שתשתף אותי בחוויות מתוקות מהיום שלה. יודעת שאני מגיעה לשדה קרב בו יש ילדה שזקוקה לי מאוד אבל מביעה את הצורך שלה בדרך לא סימפטית בעליל. יודעת שאני צריכה כוח ולא מוצאת מספיק ממנו בשעת הצהריים העייפה. יושבת עוד כמה דקות ברכב הממוזג והרגוע ומדברת עם עצמי (כן, כן, בקול!) :
"הכל בסדר, דינה.
את בסדר, ונחמי בסדר.
אני יודעת שאין לך כוח להתפרצות הזאת.
את עייפה.
עוד מעט תוכלי לנוח.
אחרי שתעזרי לנחמי.
את יודעת לעזור לה.
עשית את זה הרבה פעמים בעבר.
בסוף זה יגמר בטוב".
נכנסת הביתה, נחמי עם פנים אדומות ועיניים דומעות: "אמא, תגידי לי למה הכנת…?"
אני נושמת עמוק ומדברת עם עצמי: "הכל בסדר, דינה. הילדה שלך במצוקה. היא לא נגדך. אל תיגררי לפינה הזאת".
אני מנסה לחבק את נחמי.
"אל תגעי בי, אל תסתכלי עלי! את אמא מגעילה שלא אוהבת את הילדים שלה ולא דואגת להם!"
אני נושמת. מנסה לשחרר עם הנשימות את הגערות שעומדות לי בגרון, שצועקות לי בגרון ומאיימות
לגלוש החוצה. נאחזת במחשבה שעוזרת לי לשמור על שפיותי:
זה לא נגדי. אני בטוחה שיש כאן סיפור מתחת לפני השטח. אני עדיין לא יודעת מהו, זה לא משנה בינתיים. זה גם לא הרגע המתאים לחנך אותה איך מדברים עם אמא. אני גם יודעת שהיא לא מגרשת אותי, אלא את הרגשות הבלתי נסבלים שהיא מרגישה.
היא צועקת "לא" כלפיהם ולא כלפי! אני ממשיכה בנשימות ומתיישבת בכיסא קצת רחוק ממנה.
במרחק שמספיק קרוב בשבילה כדי להרגיש את נוכחותי, אבל גם מתאים לריחוק שהכעס שלה דורש. הכעס כלפי זה רק סיפור כיסוי. ברור לי שמתחתיו יש עוד רגשות. כרגע כואבים מכדי לחוש אותם. מזכירה לעצמי שהבת שלי מרגישה בטוחה בקשר איתי. בטוחה מספיק כדי לאפשר לעצמה לכעוס עלי.
זה טוב, למרות שזה לא נעים. הדקות עוברות. היא ממשיכה לבכות ולהאשים אותי, אבל לאט לאט מרגישים שינוי. אני מתקרבת בזהירות, מביאה לה לאכול משהו אחר שהיא בוחרת. מציעה לה לשבת עלי תוך כדי שהיא אוכלת. היא מהנהנת בהסכמה. הפנים שלה עדיין אדומות והקול צרוד, אבל יש ריח של פיוס באוויר.
ואז הכול נפתח:
היא מספרת לי איך נעלבה מחברה בכיתה. היא הייתה מאוד עצובה והתאפקה לא לבכות בבית הספר. אני ממשיכה את הסיפור:
"היה לך כל כך עצוב. באת הביתה ורצית לספר לי מה קרה – ואני לא הייתי בבית להקשיב לך. זה נורא קשה כשמרגישים עצוב ואמא לא נמצאת. ואז התחלת לבכות. היו לך הרבה דמעות עוד מהכיתה כשהתאפקת ולא בכית. היו גם הרבה מילים שהצטברו בפנים שלא אמרת לחברה. כשלא הייתי בבית ולא היה את האוכל שאת אוהבת, כל הדמעות וכל המילים יצאו החוצה".
מרגש לראות איך כל הפגיעה, הכעס, המתח וההתנגדות עוזבים את הגוף הקטן שלה. נראה שהיא השילה מעצמה טונות של רגשות ותחושות קשות ועכשיו היא משוחררת לעשות את מה שילדות בגילה עושות: לשחק, לקרוא, לפטפט, לריב עם האחות את המריבות השגרתיות… לחיות.
נחמי מחבקת אותי את החיבוק המיוחד שלה שבא תמיד עם נשיקה: "אמא, אני אוהבת אותך! את האמא הכי טובה בעולם!" אנחנו נשארות עוד כמה רגעים כך, קרובות ומרגישות את הנשימות ופעימות הלב אחת של השנייה.
מתי אשוחח איתה על צורת הדיבור אלי? זה יבוא אחר כך. ברגע ניטרלי ורגוע. כמו שהיו לנו בעבר, ויהיו בעתיד בעז"ה. הרי ויסות לא לומדים ברגע אחד. גם אני עדיין לומדת. לפעמים מצליחה ולפעמים פחות, אבל תמיד עושה את הכי טוב שאני יכולה בכלים ובתנאים שיש לי.
כמוך בדיוק.
דינה קורול, ביבליותרפיסטית (M.A), מלווה הורים וילדים להפוך התמודדויות יומיומיות להזדמנויות. מחברת הספרים "מדריך לרגשות להורים ולילדים" ו"מדריך למוגנות להורים ולילדים".