טיפול לילדים או טיפול להורים – איך יודעים?

במחווה נדירה אני מרימה את שפופרת הטלפון. נדירה, כי אין, אין לי זמן לדבר. התקליט מזמין להשאיר הודעה או לפנות למענה אנושי במזכירות. אבל הפעם זאת אני ולא התקליט.

כאן מתאים לתאר שיחה דרמטית, להטיל איזו פצצת אטום. אבל זאת שיחת טלפון שגרתית למדי:

"אני רוצה להביא את הבת שלי לטיפול אצלך. יש לך מקום?"

האמא על הקו נשמעת מעשית ויודעת מה היא רוצה.

"אפשר לשמוע מה הקושי?"

"היא לא ממושמעת, בוכה הרבה, מתחצפת. אין לה כל כך חברות. המליצו לי על טיפול אצלך".

המשך השיחה מגלה שהאמא אינה מעוניינת בהדרכת הורים, רק בטיפול לילדה. חלילה, היא לא נגד למידה של כל מיני דברים שקשורים להורות ומוכנה לבוא כמה פעמים. אבל לא כתהליך בפני עצמו.

בסופו של דבר הפניתי אותה לקולגה מוערכת שתוכל לטפל בילדה.

מדוע סירבתי?

כי אני לא מאמינה בטיפול בילד ללא מעורבות הורית או עם מעורבות מעטה. נכון שיש מקרים בהם הורים לא נמצאים פיזית או מסיבות שונות אינם מסוגלים להיות שותפים לטיפול. אז אין ברירה ועושים את מה שאפשר – מטפלים רק בילד. ברוב המקרים זה לא כך. הורים פונים לטיפול כי יש להם קושי עם ילדם והם זקוקים לעזרה. ההורים האלו רוצים להיות הורים טובים. ההגדרה של "הורה טוב" משתנה בין אדם לאדם. יש שסוברים ש"הורה טוב" מעניק סביבה בריאה ובטוחה עבור ילדיו. לדעת אחרים "הורה טוב" הוא זה שילדיו צייתנים ומצליחים בבית הספר. או שילדיו נועלים נעלי ספורט בדגם המעודכן. או שילדיו שמחים כל הזמן.

ילד בעל קשיים עלול למנוע מהוריו להרגיש הורים טובים. אז ההורים רוצים "שיפוץ" לילד, על מנת שיוכלו להיות ההורים שדמיינו. ודאי שיש גם הורים שלכתחילה מעוניינים לעשות שינוי פנימי אצלם, אבל הם המיעוט. יוצא שהורים פונים לטיפול עם ילדם לא בגלל הרצון להשתנות – אלא בגלל הרצון שילדם ישתנה: שיהיה יותר ממושמע, פחות מתנגד, פחות חרד או כועס.

הורים פונים לטיפול מתוך מצוקה. מאחורי המצוקה מסתתרים רגשות עוצמתיים. אולי אכזבה מחוסר המושלמות של עצמם, אולי מילדם שמסרב להפוך לילד חלומותיהם. אולי יש כאן פחד מכישלון. פחד שקרו דברים שאין להם תיקון. גם אשמה ובושה הן בני לוויה נאמנים של הורים רבים. אשמה על מעשיהם ובושה להזדקק לעזרה. אולי הורים אפילו חווים סלידה מעצמם או מילדיהם.

‏פעמים רבות הורים משליכים על ילדם את הרגשות הקשים האלה (לא באופן מודע) על מנת שלא לחוות אותם. לא להרגיש את עוצמות הכאב שכרוכות באכזבה, בפחד, באשמה, בבושה, בסלידה.

‏והפתרון המתבקש הוא לקחת ילד לטיפול, ש"יתקנו" אותו.

לא מדובר בהורים עצלנים, לא מעורבים או מזניחים. מדובר בהורים שרוצים בטובת הילד בכל כוחם ומאודם. וגם, באופן אנושי לגמרי, חוששים להביט פנימה ולגלות תהומות של כאב.
‏זו אחת הסיבות לכך שיש ביקוש גדול לטיפול בילדים, ופחות, הרבה פחות, לטיפול בהורות.

המשך בשבוע הבא…

דינה קורול, ביבליותרפיסטית (M.A), מלווה הורים וילדים להפוך התמודדויות יומיומיות להזדמנויות. מחברת הספרים "מדריך לרגשות להורים ולילדים" ו"מדריך למוגנות להורים ולילדים".