חבר הכנסת אחמד טיבי יצא היום (חמישי) בהפגנתיות מהאולם שבו נערך טקס "לכל איש יש שם" שנערך במשכן הכנסת, לאחר שיו"ר עוצמה יהודית איתמר בן גביר נקרא לבמה כדי להקריא שמות של נספים. חברי הכנסת עלו בזה אחר זה וסיפרו בקצרה על חלק מהנספים, ובן גביר דיבר על יהודי עיראק שנרצחו במחנות ההשמדה באירופה.
בן גביר הקריא רשימה של יהודים מעיראק שנספו: "חביבה, בתם של זביידה וימין עבדו. נחום, בנם של לולו ויוסף קזז. קלוד, בנם של לולו ומנשה עבודי, שנספה בשנת 44' באושוויץ. שלמה, בנם של נעמה וציון חוגי שנספה בגיל 24 בלוב. סאלח, בנם של חנינה ושמעון ששון שנספה בגיל 19 בבגדד. לא נשכח ולא נסלח, השם יקום דמם".
ח"כ אחמד טיבי התייחס להתנהלותו: "ביום לציון יום השואה, תולדת תורת הגזע נזכרתי בעליזה ועובדיה צרפתי עליו השלום, עליהם דיברתי בנאומי לפני 11 שנים בכנסת. נילחם נגד אלימות, נגד גזענות ונגד פאשיזם. לעולם לא אתן לגיטימציה לגזען ששולל את זכויות האדם שלי ושל בני עמי בגלל מי שאני ומי שאנחנו".
בן גביר הגיב: "תוך כדי שהקראתי את שמות נספי עיראק בשואה האיומה ח"כ אחמד טיבי בחר לצאת מהטקס בהפגנתיות. אחמד טיבי לא ניסה לפגוע בי אלא בזכר הניצולים והנספים. עוזרו של רב המרצחים ערפאת לא אמור להיות בכנסת ישראל, כל דקה שתומך הטרור טיבי נוכח במשכן היא יריקה בפרצוף של עם ישראל ומיליוני הנספים".
במעמד הקראת שמות קורבנות השואה התרחשה תקרית נוספת, כשבטקס בכנסת, גידף אחד האורחים את ח"כ אבי מעוז, יו"ר מפלגת נעם ובן להורים ניצולי שואה, ואמר לו: "אתה לא מתבייש להשתתף בטקס כזה לזכר אלו שנשרפו בשואה? חבל שאתה חי, ושההורים שלך לא נשרפו שם". מעוז קרא למשמר הכנסת שהרחיק את התוקף, והגיש תלונה לקצין הכנסת. מהכנסת נמסר כי המקרה יתוחקר ועד להודעה חדשה אישורו של אותו אדם נחסם לכניסה לכנסת.
מעוז פתח את דבריו בטקס 'לכל איש יש שם' באזכור אימו "מכובדי, אמי מורתי אסתר פישהיימר לבית באום שתחיה, ושתי אחיותיה – מרים ליניאל שתחיה ולאה בלדר ע"ה, נולדו בקוז'מיניק במחוז קאליש בפולין, והיו בגטו קוז'מיניק".
לאחר מכן תיאר את המשך סיפורן "בשנת 1942 למניינם הועברו עם משפחתן לגטו לודז', בספטמבר 44 נשלחו משם לאושוויץ. לאחר חודש באושוויץ נשלחו על ידי מנגלה, ימח שמו וזכרו, לבית חרושת בקרפטים, ומשם לאחר המלחמה עלו לארץ ישראל".
מעוז סיים באמירת שמות קרוביו שנספו באושוויץ "ואלו שמות קרובי שהומתו, נשרפו ונחנקו באושוויץ: מרת הינדה קוט – סבתה של אימי. הוריה של אימי – אביגדור, שקרוי אני על שמו, ושרה באום. וילדיהם – יצחק מאיר באום, חיה רבקה באום, אברהם דוד באום וצירל צשה באום. והדודים – אברהם ויוכבד באום. ה' יקום דמם".
ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר בטקס כי "הרצון להנציח את המתים טבוע עמוק בטבע האנושי, הטקס הזה מבטא אותו ביתר שאת משום שהרצון להנציח מקבל משנה תוקף בעמנו שאיבד מיליונים מאחיותינו ומאחינו בשואה".
"את הרצון הזה ראינו אתמול בטקס הדלקת המשואות שתמיד מרגש כל שנה מחדש. מניה ביגונוב אחת ממדליקות המשואות הקדישה את חייה, את כל מרצה וזמנה להנציח כל אחד מאלפיים היהודים שנספו בעיירתה טפליק".
"חמי שמואל בן ארצי, אביה של רעייתי שרה, שמואל ז"ל, חמק מן השואה כי היה חלוץ, עלה ארצה ב-1933. היה חוקר תנ"ך, בן גוריון הזמין אותו לחוג התנ"ך הראשון שלו. הוא היה משורר, סופר מחונן, חתן פרס ק. צטניק לספרות השואה, העמיד דורות של תלמידים, חלקם מוכרים לכם שאמרו שהוא היה ה-מחנך וה-מורה".
"הוא בנה חיים, נשא את חווה לאישה, הביא לעולם ארבעה ילדים אבל נטל השואה לא עזב אותו לרגע, ודיברנו איתו. אמרנו 'בוא, תחזור ותבקר את מחוזות ילדותך, את בילגוריי. הוא לא רצה לחזור. הוא לא רצה לחזור אבל רצה לשחזר".
"והוא שחזר באמצעות שיריו המופלאים, המטלטלים, שאני מקריא כל פעם אחד מהם, מידי שנה כאן. והוא גם שחזר בספר שהוא כתב באחרית שנותיו, הוא נפטר בגיל 97, הוא כתב ספר מופלא שנקרא "נוברדוק", ספר מופת על ישיבת המוסר שבה למד בעיירה מיזריץ' והוא מתאר בספר זה את מיזריץ' שהיתה עיר עם 80% יהודים – קולג' טאון של הישיבות, רובן חסידות. ישיבות, בתי מדרש, בתי כנסת. הקדיש את הספר לחבריו לספסל, תלמידי הישיבה שנספו כולם. הוא מתאר בספר את רחוב "הקצבים", "הסנדלרים", תיאור מדויק. אבל מעולם לא חזר".
"לאחר מותו, בתו, רעייתי שרה, נכדיו, בניי יאיר ואבנר נסעו יחד לבקר במחוזות ילדותו ונערותו. הם באו למיזריץ'. מה שנשאר זה שמות הרחובות, "הקצבים" וה״הסנדלרים". הגיעו למקום של ישיבת נוברדוק-דשא. רואה אותם פולני קשיש שלא ידע מי הם, והביא להם צילום ואומר: 'הנה צילום של אבי שעמד במקום הזה'. וכך הם רואים את תמונת ישיבת נוברדוק במיזריץ׳ שלא נשאר ממנה זכר".
"משם הלכו לטארנוגרוד. טארנוגרוד היתה העיר של המשפחה, משפחת סבא של שמואל. שהיה נוסע לשם כל קיץ. טארנוגרוד גם היא היתה עיר יהודית בעיקרה. לא נשאר כלום. לא נשאר מבנה אחד של בית הכנסת שהאס אס והגסטאפו השתמשו בו כאורווה. יש גומחה של ארון הקודש ושם רואים את סימני הכדורים מהמטווחים שהיו עושים להנאתם על ארון הקודש".
"מטארנוגרוד הם הלכו לחורשה ליד הנהר ששם יש גלעד ליהודי טארנוגרוד שנטבחו. ובא פולני נוסף, קשיש שאמר: 'הייתי ילד וראיתי איך יום יום הנאצים היו מביאים את היהודים ושוחטים אותם כאן'. ביניהם כמובן משפחתו של שמואל".
"כשהגיעו לבילוגריי, לא היה שום דבר, משום שהעיר הושמדה כליל במלחמה. עיר הולדתו וגם העיר שבה גדל בשביס זינגר, ושמואל עצמו שמוכר לכם. עולם שחרב. אז הוא קיים בספרים, בטקס הזה, בזכרונות, בלבבות עמנו".
"שמואל ביקש להנציח אותו בדרך נוספת, הוא ציווה עלינו בצוואתו שהשמות שאקריא עכשיו יהיו חקוקים על קברו והם עוטרים את קברו".
"הנה השמות", המשיך נתניהו, "מבילגוריי שבפולין, שנספתה כולה בשואה: אביו (סבה של אשתי) משה הון (בן זאב הון). אשתו: איטה הון. אחותו התאומה: (של חמי) יהודית בת משה הון, בת 24. שמוליק לא הפסיק לבכות עד יום לפני מותו. האחים: מאיר דוב הון, בן 18. שמעון צבי הון, בן 16. אריה (לייב) הון, בן 13. ואחותו הקטנה: פיסלה הון, בת 10".
"מהעיירה טארנוגרוד: דודתו (אחות האבא) – מאטל קניגשטיין ובנה הילל בן יחזקאל ובתה הבכורה, (בת זאב הון). הדוד – מנדל הון, אשתו ושני ילדיהם".
"מהעיירה בילגוריי: הדוד אברהם טאובר, אשתו, ביתו ובנו. הדודה רחל טאובר, שלושת בניה: אברהם, יעקב ושלמה, נשותיהם וילדיהם. הדודה הינדה ובעלה יחזקאל. הדודה הנדל, בעלה וילדיהם. הדודה פאלה ושתי בנותיה. יהי זכרם של כל אחינו ואחיותנו שנספו בשואה חקוק לעד, בנפשנו וזכרוננו".
הנשיא ראובן ריבלין הקריא את שמותיהם של בני משפחתה של רעייתו נחמה ז״ל שנספו בשואה. הנשיא ציין ששנים ארוכות נהג להגיע לטקס הזה יחד עם נחמה ז"ל והוסיף כי מאז השנה האחרונה לחייה, כאשר מצבה הבריאותי לא אפשר לה להגיע, עשה לעצמו נוהג לקרוא בשמה את שמותיהם של בני משפחתה שנספו בשואה.
"קֵיְילָה מִינְץ נולדה בשנת 1907 לְרֵיְיזֶל וְאָלֶכְּסַנְדֶּר מִינְץ בָּעֲייָרָה בִּילוֹזִירְקָה שבאוקראינה. בִּשנת 1925, כשהיא בת 20, היא קיבלה אישור כניסה לארץ ישראל והגשימה את חלומה להיות חקלאית ולעבוד את האדמה אליה הייתה כל כך קשורה. לימים, נישאה לִמְנַחֵם שׁוּלְמָן, שנולד בעיירה מָרִינָה גוֹרְקָה באוקראינה, ולאחר נדודים משותפים, התיישבו במושב חירות, יחד עם חברים נוספים יוצאי אוקראינה. שם נולדו להם שתי בנות, ורדה, ונחמה. קֵיְילָה, דְּרוֹרָה, השאירה באוקראינה את כל משפחתה, אחיותיה, אחיה ואביה. החיים בארץ ישראל היו קשים, ודרורה חשבה לתומה שבני משפחתה מפונקים ולא יצליחו לעמוד במעמסה. זו הסיבה שהיא לא טרחה לשכנע אותם לעלות ארצה".
"לאחר פתיחת מבצע בָּרְבַּרוֹסַה על ידי הכוחות הגרמניים, נכבשה בִּילוֹזִירְקָה ביולי 1941 על ידי הנאצים. כבר בשבוע הראשון לכיבוש, נרצחו בְּפוּמְבֵּי מספר נערות יהודיות מהעיירה. באמצע אוגוסט 1942 הובלו יהודי העיירה, יחד עם יתר יהודֵי גטו לָאנִיבִיצִי, לבורות ירי, בדרך המובילה לִקְרֶמֵנִיץ, ושם נרצחו. אזכיר את שמות דודיה ודודותיה של רעייתי נחמה ז"ל, וילדיהם. דודתהּ צִילָּה לְבֵית מִינְץ, בעלה וילדיהם. דודתה מַנְיָה לְבֵית מִינְץ, בעלה וילדיהם. דודהּ דֹב מִינְץ, אשתו וילדיהם. דודהּ דניאל מִינְץ, אשתו וילדיהם. בעיירה מָרִינָה גוֹרְקָה, כיום בבלרוס, נרצחו דודיה של נחמה ז"ל, אחי אביה מנחם שׁוּלְמָן, יעקב, משה, שמואל וישראל שׁוּלְמָן. יהי זכרם ברוך. תהא נשמתם של קורבנות השואה, של אהובינו, ואהוביהם של אהובינו, צרורה בצרור החיים, ובלב העם".
נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות הזכירה את שם סבתה שעל שמה נקראה: "ואלה שמות קרוביי ויקיריי שנספו בשואה. סבתי שעל שמה אני קרויה, אסתר, וילדיה מלכל'ה ומוניק, אחי אבי שהוצאו להורג בפולין. סימה וירחמיאל, הורי סבתי מצד אמי שנספו לאחר שגורשו מביתם יחד עם אמי שהייתה בת שמונה ושרדה, ובני משפחה נוספים שנרצחו באושוויץ. הוריו וסבו של יהודה סטרולוביץ', בן זוגה של אמי ז"ל שהיה פרטיזן ושרד. יהי זכרם ברוך".
יו"ר מפגלת העבודה, ח"כ מרב מיכאלי בטקס: "מכובדיי, בשנה שעברה הייתה לי זכות להדליק כאן נר לזכרו של סבי ד"ר ישראל קסטנר, שהציל רבבות יהודיות ויהודים בשואה. ההתמקדות בו בכל שנה גרמה לכך שמעולם בעצם לא הזכרנו את שמותיהם של קרובי משפחתנו, קרובי משפחתו וקרובי משפחתה של סבתי שנספו, שנשארו מאחור. סבתא רבה שלי, אטלקה פישר נספתה באושוויץ ב1944, פישר ז'וזי נרצחה על הדנובה בבודפשט ב1944, מלכה פישר – אושוויץ 1944, לילי פישר – ברגן בלזן 1944, ד"ר פישר ארנו – רופא, מוזיקאי ונגן צ'לו, נרצח באושוויץ כשסרב להשתתף כרופא בניסויים בבני אדם".
"מהצד השני, מברלין, נשלחה סבתי רות קליינמן בעליית הנוער, בשנים הראשונות בשנות ה-30 ואמה ששלחה אותה נשארה מאחור – מרתה קליינמן נספתה באושוויץ בשנת 1942. רות פגשה בבית זרע את נחמיה מיכאלי שגרם לכל משפחתו בשנת 1933 לעזוב את פולין ולבוא לארץ ישראל, אבל כל משפחתם של אביו ושל אימו נספו באושוויץ ובשאר מחנות ההשמדה. יהי זכרם וזכר כל שאר הנספים ברוך".
השר ישראל כץ הזכיר בטקס את בני משפחתו ובני משפחת רעייתו שנספו בשואה: "לזכר בני משפחתי שנטבחו בשואה, ישראל כץ, סבי עליו השלום, הוריו של אבי מאיר ז"ל אשר נספו עם בני ביתם באושוויץ, יעקב דויטש, אביה של אמא מלכה אשר נספה בבוכנוולד, בני משפחתה של רעייתי רונית ונכדתם ז"ל, אשר נספו במחנה ההשמדה מיידאנק, אברהם פינקוס סבה של רעייתי רונית אשר נספה ומקום קבורתו לא נודע. סבא וסבתא של רונית אשר נספו במיידנק, משפחת גלפנד, משפחת סבתה של רעייתי רונית, אשר נקברו בבורות בליטא, סבא רבא המאמץ של רעייתי רונית, הוא ובני ביתו נספו במיידאנק, יהיה זכרם וזכר כל הנספים בשואה ברוך".
תגובה אחת
בסה"כ אני רואה שרוב השמות של סבים ובני המשפחה הם היימיש, אז מה הם רוצים מהחרדים רק בזכות החרדיות של הסבים שלהם הם קיימים