"הלוואי שהייתי יודעת להתבטא כמוך", כך אמרה לי חברה שפגשה אותי השבוע. "לכל אחד הכישרון שקיבל מבורא עולם, את יודעת", עניתי לה בעדינות. "יש דברים שבהם את טובה ממני פי מיליון. כל אחד ואחת עם האיכויות והיצירתיות האישיות שלהם". ובכל זאת המשכתי את השיחה ושאלתי מדוע היא נזכרה פתאום בשאיפה הזו.
"הייתי רוצה לזעוק בשם ההורים שיש להם ילדים במערכת החינוך ומשמשים ככלי משחק בידי מקבלי ההחלטות", היא אמרה בכאב. בתור אמא בעצמי, לילדים במערכת החינוך, וגם אם לא הייתי כזו, עדיין יש לי אפשרות להביא את הקולות של אנשים שאינם נשמעים. זהו חלק מעבודתי ולכן הצעתי לה שהיא תדבר, אני אאזין ואעביר את תחושותיה בכתב.
היא לא היססה לרגע.
שר החינוך, יואב גלנט, הודיע כי לאור שנת הקורונה, שנת הלימודים תוארך בכחודש ימים. הדבר, כמה מפתיע, לא תואם עם ארגון המורים. גברת יפה בן דוד, יו"ר הסתדרות המורים, הבהירה כי המורים לא יסכימו להארכה. בכלל, לאחר מכן שמענו שבכיתות הנמוכות תהיה הארכה של שלושה שבועות בלבד והלימודים לא יהיו עם המורים המקוריים של שנת הלימודים, אלא יצטרכו להיות מועברים על ידי אנשי הוראה שונים שמוכנים לעבוד בתקופת החופש הגדול.
מה הם חושבים לעצמם? שיצליחו בשלושה שבועות להחזיר את כל החוסר הלימודי שהילדים חוו בשנה וחצי האחרונות? ומה לגבי המצב הרגשי שלהם? ומה עם ילדים שאינם מוכנים לחזור ללימודים? מה עם ילדים שחוסר השגרה גרם להם לחוסר איזון וכל כך קשה לנו להחזיר את המצב לקדמותו? מה הם חושבים לעצמם כשהם זורקים לנו את העצם המעליבה הזו?
כך היא דיברה ודיברה, מלב כואב ואני שאלתי אותה, מה את חושבת שצריך לקרות? היא ענתה תשובה שהתחברתי אליה מאוד כי אני חושבת כמוה.
העולם שלנו מאוד השתנה, התפתח, התקדם. נרצה או לא – הטכנולוגיה דוהרת קדימה ומציבה אותנו בפני אתגרים. משום מה, מערכת החינוך נותרה מיושנת כמו לפני 70 שנה. הילדים כיום מלאי תזזית, רואים לא מעט מסכים לצערנו, יותר בעיות של קשב וריכוז. איך אפשר לדרוש מהם לשבת כל כך הרבה שעות על אותו כיסא וללמוד בצורה של דחיסת חומר למוח? למה לא לקחת את היכולות והאינטליגנציה שלהם ולפתח אותם במקומות שיעצימו אותם, שיתנו להם בסיס להמשך החיים, להתפרנס בכבוד, לעסוק בדברים שהם רוצים. מה יעזור להם ללמוד כל כך הרבה חומר עיוני בהיסטוריה? לא הגיע הזמן שיבינו שמשהו צריך לקרות פה? אבל כשמסתכלים על שיטת התוהו ובוהו בה מתנהלים הדברים, איך במקום מיד כשהתחילה הקורונה, להושיב ועדה מקצועית שתטפל בנושא ותהיה ערוכה, שתיתן מענה לילדים ברמת הלימודים וברמה הרגשית ומגיעים בכל פעם לרגע האחרון בלי תשובות, בלי מעשים, מבינים שאין הרבה סיכוי לשינוי במערת החינוך והדבר הזה כואב, כי מי יודע כמה ילדים אנחנו מאבדים בדרך.
