כל מי שחי בעולם, צריך לדעת את העובדה כי אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב. זוהי לא אמירה מאיימת או שלילית, חלילה. היא פשוט דרך קיום העולם. "כיתרון אור מתוך החושך".
ידוע הרי שככל שהחושך גדול – כך האור שיגיע לאחר מכן. הבריאה מסודרת באופן כזה שתמיד יש בה שני כוחות, שני חלקים, הם שניהם מסייעים לנו להתקדם ולצמוח, בתנאי שאנו מבינים אותם.
ככל שהכוח השלילי נראה לנו גדול, עלינו לזכור שיש לנו אפשרות להגדיל מולו את אותה עוצמה של חיובי ואף יותר מכך. מדוע השלילי נוטה להיראות לנו קודם? גם בבריאת העולם כתוב: ויהי ערב ויהי בוקר. קודם חושך – אחר כך אור. והתפקיד שלנו, בין היתר, הוא למצוא את האיזון בין שני הכוחות. הרי אלמלא החושך, לא היה צריך לברוא את האור. ואלמלא החושך, לא היינו מעריכים את האור.
בזוהר הקדוש כתוב, בתרגום לעברית: "אין עבודה להקב"ה אלא מתוך חושך. ואין טוב אלא היוצא מתוך הרע. וכאשר האדם נמצא בדרך רעה ונוטש אותה, מתעלה כבוד ה' ביקרו". כמובן שעלינו לחפש כל הזמן את האור ולזכור שגם מה שנראה לנו רע, הוא רק נראה כך בעיני בשר ודם, אך אין רע יורד מלמעלה והכל לטובתנו, גם אם איננו רואים זאת.
בשעה 10:30 בבוקר מתקבלת שיחת טלפון מהיחידה בבית החולים והם מודיעים לנו שעלינו לבוא להיפרד מאבא. אני שומעת את הבשורה וקורסת על המיטה. מערבולת רגשות מטורפת. לא ידעתי על מה לחשוב קודם. מה המשמעות של הבשורה? כל החתונה קרסה לי מול העיניים אך דבר לא עניין אותי. "הוא עוד חי"? שאלתי
הלוויה עם איפור של כלה
שלושת החודשים האחרונים חתמו את מסעו מלא הייסורים בעולם הזה, של אבי, רבי ישראל אריה הכהן שקרקה זצ"ל. כל כך מוזר לכתוב על אבא את המילים זצ"ל וכלל לא משנה בת כמה את, כי ליתמות אין גיל.
אבא, דמות כל כך מרכזית בחיים, אדם שנמצא יום יום בחייך ופתאום קולו נדם. אל האשפוז הזה הגיע אבא במצב יציב, עד כי לא שקלנו לרגע אחד להקדים את תאריך החתונה שלי.
מספר שעות לפני שאיבד הכרה פעם ראשונה, הוא עוד הניח תפילין וסיפר בדיחות לאחים בטיפול נמרץ. כל הרופאים אמרו שהוא יכול לחיות חודשים רבים, אפילו שנים.
בוקר יום שני, כ"ד באב תשפ"א, שלושה ימים לפני החתונה. בשעה 10:30 בבוקר מתקבלת שיחת טלפון מהיחידה בבית החולים והם מודיעים לנו שעלינו לבוא להיפרד מאבא. אני שומעת את הבשורה וקורסת על המיטה. מערבולת רגשות מטורפת. לא ידעתי על מה לחשוב קודם. מה המשמעות של הבשורה? כל החתונה קרסה לי מול העיניים אך דבר לא עניין אותי. "הוא עוד חי"? שאלתי. וכשענו לי תשובה חיובית, ידעתי שאני חייבת לנסוע הכי מהר שאפשר כדי לדבר איתו.
נכנסתי לחדר טיפול מוגבר בבית החולים, שם שכב אבא על מיטה ונראה היה רגוע ושליו כמו מלאך. המדדים על המסך מעליו הלכו וירדו… "אבא", זעקתי והתחלתי להתייפח. "אבא, אתה ביקשת חתונה כדת משה וישראל, איך אתה הולך לי עכשיו? אני מתחתנת בעוד שלושה ימים. בבקשה אבא, אני יודעת שאתה סובל, אבל אל תלך, אני מתחננת".
כולם סביבי בכו. עמדנו במשך שעתיים סביב המיטה. אחים שלי אמרו את הווידוי, קריאת שמע, התחלנו לשיר את כל שירי השבת אותם נהג לשיר, שירי ימים נוראים. בחדר הייתה אווירה מחשמלת.
כעבור כשעתיים, המדדים על המסך מעל למיטה, הלכו והתייצבו. מחזה בלתי רגיל. מספר שעות לאחר מכן, הרופאה ניגשה אלינו ואמרה שהמחזה שראתה היום השפיע עליה מאוד. הם יעשו כל מה שיש לאל ידם לעשות, בכדי להשאיר את אבא בחיים. "עד החתונה", הם הבהירו. על אף שבדרך הטבע, כשהוא במוות מוחי, פשוט היו מורידים את ההנשמה למינימום ומאפשרים לו ללכת… אנחנו מצד ההלכה ביקשנו לעשות זאת בלי קשר לחתונה, אך ידענו שהם נלחמים עליו באמת, בזכות החתונה.
כל המחלקה הייתה מעורבת. כמובן אי אפשר להבטיח כלום, הכל בידי שמים. אך אנחנו ביקשנו מהם שיעשו מה שאפשר ואנחנו כבר נרעיש שערי שמים.
שלושה ימים הסתובבתי סהרורית. יצאתי מבית החולים באותו יום מותשת פיזית ונפשית. מה עושים עכשיו? תהיה חתונה בכלל? בורא עולם שעה לתחנונינו וכפי שאמרו כולם, ככל שהוא מזדכך כאן בעולם הזה, יבוא מוכן יותר לעולם הבא.
היה מאוד קשה לעשות את ההפרדה ביום החתונה. ברכת כהנים שלו הייתה כה חסרה לי לפני החופה. אחים שלי, שיהיו בריאים, מילאו את מקומו ונעמדו סביבי כדי לעשות לי ברכת כהנים ואני ביקשתי שנאמר יחד כולנו מזמור לתודה. תודה על הזכות, תודה על המלחמה למעני. כשלוש שעות לאחר שהלכנו לישון, קיבלנו את הטלפון מבשר הרעות. אבא נפטר.
הבטתי במראה, עדיין מלאה איפור ותסרוקת מלכותית לראשי והדמעות יורדות כמים. איבדתי את אבא. ולצד הצער והכאב האיום ששטף אותי, פרצתי בבכי של תודה לבורא עולם, אב כה רחום ומדהים, שנתן לי את הזכות להרגיש את אהבתו של אבי אלי. וכפי שאמרתי לו מעל הקבר, לפני שחזרתי הביתה: "מוזר להשאיר אדם כל כך חי כמוך, כאן מתחת לאדמה. אבל בעצם אני לא משאירה אותך כאן. עכשיו אתה נשמה, אז אתה בא איתי הביתה. אתה בכל מקום…"
לידה אחת – פעמיים שבעה
סיפורה של מרים אומנם התרחש לפני עשרים שנה, אך הוא חד ומטלטל באותה עוצמה.
באותו יום החלה לחוש חבלי לידה בקצב מהיר יחסית. היא הבינה שככל הנראה תצטרך לנסוע לבית החולים באותו יום. התקשרה לבעלה שישב ליד מיטת אביו בבית חולים, מקווה בכל מאודה שמצבו של חמיה טוב יותר ובנו יוכל לצאת למספר שעות.
כשהגיע בעלה, הוא נבהל מהמחזה. אשתו עומדת כפופה מעל לחלון, חצי גוף בחוץ. הוא החל לזעוק והיא הסבירה שאין לה אוויר. כאשר היו באמבולנס, בדרכם לבית החולים, ניסתה מרים להתקשר לבית הוריה, לעדכן את אמה, אך זו לא ענתה לה.
רק כשהגיעו לכיוון חדר הלידה, ראתה את בעלה משוחח בטלפון חיוור קיר. מיד הבינה שכנראה קרה משהו עם אביו, ששכב ללא הכרה בבית חולים. היא לא חלמה שזהו אביה, שנפטר בבית בפתאומיות.
דבר לא הכין אותם גם לשיחה שהגיעה שעה קלה לאחר מכן… גם חמיה השיב את נשמתו. בן רגע היו היא ובעלה יתומים מאב והיא בכניסה לחדר לידה. מספר שעות לאחר מכן, ילדה בן.
בכי השמחה התערבב עם בכי האבל. "עד היום כשאני נזכרת בשעות ההתאוששות מהלידה, איני יכולה לשכוח את התחושה. איש מבין המשפחה הקרובה לא הגיע לבית החולים, כולם היו עסוקים בלארגן הלוויה ומיד שבעה אצל שתי המשפחות. גם המשפחה שלי וגם המשפחה שלו, פתאום כולם באבל ואני מחייכת בצער אל התינוק הרך שזה עתה נולד אל תוך מציאות שנראית בלתי אפשרית".
"ההתאוששות מהלידה היתה ארוכה מתמיד. מנעד הרגשות היה כמעט בלתי אפשרי, אך לא חדלתי מהודיה לה' שנתן לי כזו נחמה מרגיעה, תינוק קטן ומתוק לטפל בו, בתוך האבל הנוראי הזה על האובדן הכפול".
לא היה לי זמן לצלול לעצב
"העצב שלי קרה השנה, כשילדתי בלידה שקטה. חודש שישי, תינוקת שאינה בין החיים", משחזרת מלכה שגב.
"זה היה בשבת. רגע אחד של עצירה בשיאו של קמפיין מכירות. מחדר הלידה, תשושה ואנמית, נאלצתי לצלול לתוך תהליכי מכירה. לא היה לי זמן להתבוסס בתוך הצער והאובדן. ככה זה כשאת עצמאית בתוך תהליך שאת מובילה. לאחר שבוע של מכירות יחד עם הצוות, הצלחנו לפתוח מחזור ראשון לליווי עסקים בתחום הלינקדאין".
מלכה משחזרת: "היו כאלה שאמרו שילדתי עסק חדש. בדיעבד, אפשר לומר היום במבט לאחור, תודה לבורא עולם שלא נתן לי לצלול לתוך העצב. אני יודעת בוודאות שיש הרבה נשים שלא מצליחות לצאת בקלות מתוך כזו סיטואציה. הייתי כל כך טרודה בעשייה שהתחילה עוד הרבה לפני כן, כך שנשאבתי פנימה לעשיה חיובית ומפרה. היום ברוך ה' אני מצפה מחדש ובחודשים שעוד נותרו לי, מתפללת שהכל יעבור בשלום".
עד היום כשאני נזכרת בשעות ההתאוששות מהלידה, איני יכולה לשכוח את התחושה. איש מבין המשפחה הקרובה לא הגיע לבית החולים, כולם היו עסוקים בלארגן הלוויה ומיד שבעה אצל שתי המשפחות. גם המשפחה שלי וגם המשפחה שלו, פתאום כולם באבל ואני מחייכת בצער אל התינוק הרך שזה עתה נולד אל תוך מציאות שנראית בלתי אפשרית
מרים, אביה וחמיה נפטרו ביום לידת בנה
אבא עלה לשמים ושלח לי בן
מיטל טוהר-אוחנה, היא אחת הנשים הכי חזקות שהכרתי. כל כך הרבה תיקונים ועדיין להישאר באמונה כה תמימה, זה מעבר ליכולת ההבנה של בשר ודם.
לפני 6 שנים, בראש השנה, טבע בעלה דאז, אמיר אוחנה ז"ל, ונפטר באומן. הותיר את מיטל אלמנה צעירה, מטפלת בשלוש יתומות קטנות, מתגעגעות לאבא יום אחרי יום.
לאחר תקופה נישאה מיטל בשנית וקיוותה מאוד שייוולד לה בן. רצה ה' אחרת ונולדה לה בת גם מבעלה השני. מי שתמך בה לאורך כל הדרך מאז התאלמנה, עזר לה, סייע לה פיזית ונפשית, היה אביה האהוב, כפי שהיא מגדירה אותו: "המשענת שלי, האוויר שלי, הכוח שלי, הגב שלי".
זמן קצר לאחר שמצאה את תחילת שלוותה הנכספת, התגלתה בגופו של אביה המחלה הנוראית. "גילו את המחלה בשלב שכבר ממש לא היה מה לעשות", משחזרת מיטל. "תוך שלושה חודשים מרגע שנודע לנו דבר מחלתו, הוא נפטר והותיר אותנו שבורים ורצוצים. השמים פשוט נפלו עלי וזו לא הייתה הפעם הראשונה שלי. בהתחלה נשברתי. נפלתי. חשבתי שלא אצליח להתאושש, אך ניסיון חיי כבר לימד אותי לאסוף את השברים לאחר כזו טרגדיה, לאחר אובדן אדם קרוב ולהמשיך הלאה".
במהלך ימי השבעה, גילתה מיטל את הבשורה. "התבשרנו כי בשעה טובה אנחנו מצפים לתינוק. הבת המשותפת שלנו הייתה בת ארבעה חודשים בלבד, זו הייתה הפתעה בלתי צפויה. הייתי המומה. שמחה, עצובה, לא ידעתי מה אני מרגישה. הכל התערבב לי ביחד, הכל היה מוזר. רציתי לצחוק אך גם רציתי לבכות. רציתי להבין במה הלב שלי מלא, אך היה בו הכל. לא ידעתי מה להרגיש… כל כך כאב לי שאבא לא יהיה לידי, לא ילווה אותי, לא יתעניין בי כפי שנהג לעשות בכל פעם מחדש. חשתי את הגעגוע בוער בי אך החיים היו חייבים להימשך. היו לי בנות בבית לטפל בהן, היה לי בית לתחזק, אי אפשר לשקוע. תשעה חודשים בדיוק לאחר שאבי ז"ל נפטר, ילדתי בן מתוק ומקסים, שנקרא כמובן על שמו של אבי, משה חי. כבר כשהיה כה קטן ומתוק, ראינו שהוא דומה לאבא בתווי הפנים באופן מדויק. הוא כל כך הזכיר לי אותו וכל השמחה שהייתה מהולה בעצב, מצמיחה אותנו בכל יום מחדש".
שמחת חתן וכלה גוברת
הוריה של גיטי ביר, נישאו במלון בארצות הברית שהיה שייך להוריה של אמה.
ההורים, שהייתה להם אפשרות, הזמינו את כל האורחים להגיע לחגוג איתם את השמחה, מיום שישי עד יום ראשון, אז התקיימה החתונה. סך הכל 300 אורחים הגיעו כבר לשבת לכבוד החתונה.
במהלך השבת, סביה מצד אביה, למעשה אב החתן, קיבל דום לב פתאומי ונפטר. וכך, 10 שעות לפני החתונה הלכו כולם להלוויה.
לאחר מכן קיימו את החופה, משום שהגאון רבי משה פיינשטיין זצוק"ל, אמר ששמחת חתן וכלה גוברת. אז הם עשו שבע ברכות ומיד לאחר מכן שבעה.
אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב
עשרות סיפורים הגיעו אלי בשבועיים האחרונים וכולם ממחישים את הטוב והרע שפוגשים אותנו בערבוביה לאורך כל החיים. כך למשל, רחלי, בת 44 שמספרת כי ביום הולדתה ה-37, בעלה נפטר והותיר אותה אלמנה עם יתומים קטנים. את כל ימי ההולדת הבאים שלה, היא "חוגגת" ביחד עם עליה לקבר בעלה.
או שבי, שהיתה לקראת לידה כשאחיה נהרג בתאונת דרכים טראגית. שנה לאחר מכן, בדיוק ביום הזיכרון, ילדה גם אחותה. שילוב האירועים שיוצאים באותו תאריך, אף פעם לא קל לאף אחד.
גם דיקלה סאסי, מספרת שחמיה, בן 52 בלבד, נפטר כשעה אחרי חופת בנו, מדום לב. "החתונה נמשכה, כולם רקדו בזמן שגופתו חיכתה בחדר במוקד המר"מ. קשה לתאר את הרגעים כאשר כולם חוזרים מחתונה הביתה על מנת לדאוג לסידור הלוויה. הזוג הטרי נאלץ לישון בבית עם שמירה, כל המזומנים קמו בבוקר לתפילת שחרית, לאחריה עברו דרך המכולת לקנות לחם ומול פניהם התנוססה מודעת אבל. ההלם היה גדול. אתמול רקדנו בחתונה, איך הוא נפטר? גיסי ישב שבעה שבוע לאחר מכן, לבד, מאחר והיה חתן".
ואני שומעת את כל הסיפורים, רואה את העוצמות של האנשים ומבינה שאכן אין טוב כמו ה'. גם אם לפעמים הדבר אינו נגלה לנו, אשרינו שאנחנו מאמינים ורואים את הטוב וכמו כולם מייחלת שנראה בקרוב פני משיח ונזכה לתחיית המתים.
