בערב ראש חודש אדר, התחלנו כבר למשש את השמחה באוויר. תחפושות מבצבצות להן פה ושם, הסופרים מלאים במשלוחי מנות ענקיים ובחפיסות שוקולד מנצנצות.
"משנכנס אדר מרבין בשמחה"… הפעם נוספת לשמחה רגילה גם השמחה של יציאה מהסגר, זה היום בו התבשרתי ברוך ה' שאוטוטו חוזרים להם הלימודים לילדי הגן המשועממים. כשסיפרתי לבני בן השלוש שהולכים מחר לגן רותי, הוא סירב להאמין לי – "גן רותי סגור בגלל הקורונה", התעקש. לא ממש ידעתי מה לומר לו, הקורונה עדיין כאן ולא נכון להגיד שנעלמה, אף שהייתי שמחה אם כך היה, ניסיתי למצוא תשובה מספיק טובה ומניחה את הדעת לכך שהגן הולך להיפתח מחר, אך ניסיונותיי נפלו להם על אוזניים אטומות, אז החלטתי פשוט להניח לו ודי. שילך לגן בעצמו ויסיק הוא את מסקנותיו.
האמת היא שכל כך התרגלנו לחוסר השגרה הזה, שאנחנו לפעמים מסרבים לחזור לשגרה. הילד היה בבית, משועמם, מרכיב פאזלים ומפרק כדי להרכיב מחדש – במקרה הטוב. צמא לחברה של בני גילו, ובכל זאת כשמספרים לו שמשאת נפשו לחזור לגן הולכת להתממש, הוא מסרב להאמין.
ניסיתי קצת לחשוב מה עבר לו בראש, איפה ההתלהבות שכל כך ציפיתי לה – והמסקנות שהגעתי הן כך: לפעמים אנחנו נמצאים במצב שלא היינו בוחרים להיות בו מראש, מצב שהוא לא תמיד אידיאלי בשבלינו, אך בשביל לשרוד בו, אנחנו משכנעים את עצמינו שהכי טוב לנו במצב הזה, ואותו אנחנו הכי אוהבים ורוצים. וכך אנחנו באמת מצליחים לעבור אותו בשלום. למוח שלנו יש מערכת הגנה מאוד משוכללת, לפעמים ההכחשה של הבן אדם היא ההגנה הכי טובה. וכך אנחנו מצליחים לצלוח תקופות קשות, זמנים מאתגרים. ולאחר מעשה שאנחנו מסתכלים אחורה, לא תמיד מבינים מאיפה שאבנו אז את הכוחות.
אז ילד יקר שלי – אני מאחלת לך שתחזור לגן שכל כך התגעגעת אליו בהתחלה עד ששכחת, שתחזור לשחק עם החברים ולהקשיב לגננת ולשמוח וליהנות כמו שהיה קודם. אני בטוחה שאחרי שתתרגל לכך, להישאר בבית בחוסר מעש לא תהיה אופציה מבחינתך, וכך גם לגבי כולנו, שנחזור לשגרה שבה נסתכל אחורה ולא נבין איך הסתדרנו בה ותהיה לנו שגרה רגועה מבורכת וברוכה.
