'יו איזה חום', זה היה המשפט הראשון שהוצאתי כל בוקר מהפה מיד לאחר 'מודה אני'. אי אפשר להתכחש, חם מאוד בחוץ וגם בתוך הבית קשה מאוד להתחמק מהשרב הכבד. כולם מנסים לאוורר, כמה שיותר איוורור, אבל החום הזה בעצמו מאוורר דברים שלפעמים היינו רוצים שישארו סגורים ונעולים.
מצד אחד ימים חמים כמו היום הוציאו הרבה טוב מאנשים ואיווררו את האווירה. מחלוקת מים לעוברים ושבים ועד טרמפים כדי שלא יצטרכו להתנייד בדרכים, אבל מסקר קצר שערכתי אצל השכנות שלי כולן מצאו את עצמן עם רגשות שליליים שהחום הוציא לאוויר העולם. חלקן כעסו הרבה יותר על הילדים, על ההורים או על הבעל, חלק מצאו את עצמן עצבניות, לחלק זה הגביר את כמות התלונות היומית וחלקן דווקא הסבירו על הפן המתעצל שהחום הדגיש.
הדבר המעניין במיוחד שעלה בשיחת החברות שלנו היתה העובדה שכל אחת מאתנו סיפרה כי המידה השלילית העיקרית שהיא מרגישה שמתחזקת אצלה בימי החום, היא אותה אחת שעליה היא עובדת כל השנה, מה שמוביל אותי בזהירות למסקנה שהחום הזה נוטה להוציא מאתנו גם את הרע ביותר.
לא היה לי נעים להגיע לתובנה הזו, לא תמיד נעים לעמוד מול מראת החסרונות האישית שלי באופן כל כך ברור, אבל בשבילי זו הייתה גם סוג של נקודת הארה. גיליתי בדיוק מהם החסרונות האלה, לא הייתה ברירה, הם ניצבו שם מולי (ומול כל הסובב אותי) צועקים אלי 'אנחנו פה' ואני מצאתי התביישתי. ניסיתי לחקוק בעצמי את ההרגשה הזו של חוסר נעימות מהחשיפה הכל כך בוטה של המידות הפחות טובות שלי והקבלה שלי מהימים בתנור החם הזה שבחוץ היא לנסות לזכור את התחושה הזו גם כשקריר וכיפי.
רגע לפני שאני מתלוננת, מתעצבנת או כועסת, להיזכר ברגעים האלה של החום הלוהט ובהרגשה הלא נעימה שליוותה את אותו החום ולא רק בגלל המעלות שבחוץ, אולי ככה אצליח לשלוט בחסרונות שבפנים.
