בשבועות האחרונים אני סופרת מדי ערב ספירת העומר. הגעתי כבר ל25 ימי ספירה בברכה, לגמרי סוג של גאווה מבחינתי. כל יום שעובר אני מרגישה שניצחתי עוד ניצחון קטן בדרך אל הניצחון הגדול – ההצלחה לספור כל יום מימי הספירה ואני גם אסביר למה.
זה קרה ברגע אחד, לפתע הבנתי שספירה כלפי מעלה בחיים האישיים שלי נעשית בדרך כלל כשאני ממש ממש גאה בכל יום שעבר בו הצלחתי לעשות מה שסימנתי לי למטרה לעשות.. כך למשל בכל יום בו הצלחתי בדיאטה, בספורט, בשמירת הלשון או באתגר אחר כלשהו, אני מרגישה ניצחון, כמעט כמו זה שאני מרגישה ביום נוסף של ספירת העומר.
הבנתי שמעבר לעובדה שאני סופרת כדי להגיע ליום מתן תורה עצמו (וכן, גם לעוגות גבינה השוות ולסלט חלומי), אני סופרת כדי להוכיח לעצמי שאני מכינה את עצמי ושאני מצליחה לזכור לעשות זאת ולנצח את עצמי בתחרות על ההכנה העצמית. כל יום שעובר, הוא עוד יום שבו נזכרתי בהכנה האישית שלי לקראת החג הקרב וכל יום שבו ספרתי ספירת העומר הוא עוד יום בו אני מזכירה לעצמי להתכונן גם מחר.
כדי להקל על עצמי את ההכנות וכדי להכניס בהן משמעות קיבלתי על עצמי בתחילת הספירה קבלה. פשוטה, לא גדולה, אבל אני משתדלת לעמוד בה וכך כל יום שבו אני מברכת ומציינת כמה היום לעומר, אני לוקחת לעצמי דקה של חשבון נפש, כדי לבדוק אם עמדתי במשימה האישית שלי ולאורך כל היום, בכל רגע שאני רוצה לפרוש ולבטל את הקבלה, אני מעלה בדימיון את התחושה הנפלאה הזו של עוד יום של ספירה, עוד יום של ניצחון ובדרך כלל, מנצחת את הקושי של עצמי.
