כשנה לאחר שהופיעה חובת עטיית מסכה במרחב הציבורי, קיבלנו היום (ראשון) את החותמת לפיה אין עוד צורך לעטות מסיכה. רגע, היא לא הלכה לחלוטין מחיינו. ישנם מרחבים סגורים בהם היא עדיין נדרשת.
אני זוכרת את תקופת ערב פסח אשתקד, עת אנשים החלו להסתובב עם מסיכות. סוגים יקרים, שילמו כסף רב על כל מסיכה. הבטתי עליהם בעין בוחנת ותחושה מוזרה. לא הגזמנו? רגע לאחר מכן זו היתה חובה. כמו כל דבר, המוח האנושי מתרגל מהר מאוד וכך התחלנו כולנו להסתובב בצורה הזו, כאשר לראות תמונות מהעבר, של אנשים ללא מסיכות, היה נראה די מוזר.
אני זוכרת שהבת שלי יצאה יום ללימודים (כשהיו…) ואמרה לי: "אני מתגעגעת לימים שאפשר היה לצאת מהבית בלי מסכה". ילדים שנולדו לשנה הזו, מכירים רק את המראה של אנשים במסכה. כל כך התרגלנו, כל כך השתנינו. פתאום לצאת בלי כלום על הפנים, נראה כמו משהו מוזר.
יצאתי היום מהרכב וצעדתי למשרד, ניסיתי להבין מה חסר לי, מה לא בסדר. אני די בטוחה שנתרגל ברגע, בדיוק כמו שהתרגלנו לפני כשנה.
שר הבריאות, יולי אדלשטיין, הסביר את החלטתו: "המסכות נועדו להגן עלינו מנגיף הקורונה. לאחר שאנשי המקצוע הגיעו למסקנה כי הדבר לא נצרך עוד בשטח פתוח, החלטתי לאפשר את הורדת המסכות בהתאם להמלצתם. רמת התחלואה בישראל נמוכה מאוד הודות למבצע החיסונים המוצלח וכך ניתן לבצע הקלה נוספת עבור האזרחים. אני מבקש מכם עדיין להיות מצוידים במסכה לצורך כניסה למבנים סגורים. יחד נשמור על תחלואה נמוכה".
אז נכון, אדלשטיין מתייחס למבצע החיסונים ולמצב המצוין של ישראל, אך אני, כיהודיה מאמינה, מביטה על התופעה כעל תופעת שמימית ובטוחה שהכל ממקום שאין לנו בו שמץ של מושג. רק לא מזמן היינו באיום של גל רביעי, מספר נפטרים גבוה, חולים מונשמים במצב קשה מאוד, חשש מפני וריאנטים שמי יודע מה הם והנה אנחנו כבר הולכים ברחוב בלי מסכה.
נזכיר כי בשבוע שעבר אישר קבינט הקורונה הקלות נוספות, בהן הרחבת מספר האנשים המורשים להתקהל בשטח פתוח מ-50 למאה בני אדם. הגבלת ההתקהלות בחלל סגור לא השתנתה ונותרה על 20 בני אדם. חברי הקבינט אישרו גם להעלות את מספר המורשים להתקהל באירועים הנערכים בישיבה ולא מוגש בהם מזון ל-10,000 בני אדם במקומות גדולים בשטח פתוח, תוך חלוקה ליציעים – ועד 4,000 בני אדם במבנה.
אין ספק שהקורונה הזו הגיעה כדי להעביר לנו מסר, כל הכיסוי הזה של הפנים, כל הריחוק החברתי, כל השמירה על מרחק ושהייה בבתים בבידוד או ללא משפחה, אין זה עניין של מה בכך. השאלה מה ניקח מהתקופה הזו. אם נעטה או נוריד מסכה רק לפי מה ששר הבריאות יחתום ונתעלם מהמסר, לא עשינו כלום. אך אם נסתכל על המסכה שיורדת מהפנים ונבין שקיבלנו הזדמנות להראות בחזרה את פנינו, כדאי שנחשוב היטב: אלו פנים אנחנו רוצים להראות.
