למקרה שפספסת:
- הכתבה הראשונה בסדרה: בחזרה לעסקת הנשק של ישראל עם איראן
אם מה שהיה נראה כעת כאיבוד עסקה ישראלית איראנית, עקב רצונה של איראן בנשק אמריקני והאמברגו שאוסר את הדבר כהולך ומתרחק, הרי שלפתע היה מי שהבין בלשכת ראש הממשלה כי אם האמריקאים רוצים בני ערובה משוחררים, והאיראנים רוצים נשק, אז מה הבעיה לקשר בין לדין השליח האמריקאי לבין גורבניפאר האיראני?
עד מהרה יצא העניין אל הפועל כשבלשכת ראש הממשלה שלחו את אל שווימר לארה"ב, שם פגש את לדין, מי שהיה בעצם יועצו המיוחד של רוברט מקפארליין, שהיה יועצו של הנשיא רייגן לביטחון לאומי, שהוא זה שבעצם קיבל את המשימה לברר האם ישראל בזכות קשריה עם האיראנים תוכל לסייע במשבר בני הערובה ובמיוחד של באקלי ראש הסי איי אי בבירות.
אל שווימר סיפר ללדין שישנה אפשרות ליצור קשר כלשהוא עם גורמים מסוימים באיראן, האחרון נתן את ברכתו, ושוב לדין נחת בישראל, הפעם על מנת להיפגש עם גורבניפאר, בתיווכו של יעקב נמרודי שהסכים לקחת על עצמו את התיווך לאחר שמאוד התאכזב שעסקת הנשק בסך כ-100 מליון הדולר לא מומשה.
ההיכרות האמריקאית
מאי 1985, סביון, ישראל. אין ספק כי הווילה הגדולה ידעה ערבים רועשים הרבה יותר. הפעם נראה היה כי ניתן לשמוע היטב אפילו את צעדיהם של השכנים בווילות הסמוכות. בתוך הווילה ישב יעקב נמרודי, איש צבא ממולח, מיליונר וגם מקורבו של שמעון פרס, אשר המתין לגורבניפאר ולדין.
עד מהרה נשמע טרטור המנועים המתקרבים, ונמרודי ניגש לפתח על מנת להכניס את שני הגברים המתקרבים את תוך הבית, את גורבניפאר איראני הוא זיהה מרחוק, את לדין הוא פגש לראשונה, אבל היה זה אך טבעי שנושאי השיחה שבהם התעניינו שני הגברים היו משותפים, ועד מהרה הוזכרה במפורש המילה נשק במקביל לצמד המילים בני ערובה.
כשיצא לדין מהפגישה, הוא היה נסער ונרגש ובעודו עושה את דרכו לרכבו אמר לידידיו הישראלים כי הוא (גורבניפאר) עשה עליו רושם נפלא. לפתע גם לדין הבין כי בעצם ישראל יכולה גם יכולה לקשר או לפעול ולסייע לאינטרס האמריקאי, בשחרור בני הערובה, ומי יודע אולי גם בחידוש הברית האמריקנית איראנית שהופסקה אי שם בשנת 1979 עם פרוץ המהפכה האסלאמית. אולם מכיוון שלדיו עדיין היה רק בתקן של יועץ ולא בדרג של מקבלי ההחלטות בממשל האמריקאי, הוא אמר למארחיו בנימוס כי הוא ידווח על כך לממונים עליו בממשל ואולי יהיה ניתן להמשיך במגעים על מנת שהעסקה תצא לפועל. היו אלה דווקא נמרודי ושווימר שציננו את לדין השליח, אבל בהחלט הסכימו עם העובדה כי האיראני בהחלט איש שיחה נעים. (כאן בהחלט ראוי לציין כי הקשר בין האיראני ללדין שנוצר כאן בארץ, המשיך עוד הרבה מעבר לפרשה הנוכחית והשליך עוד 20 שנה לאחר מכן, עת היה מי שטען כי השניים פעלו בלא ידיעתם עת הוזנו במידע כוזב מאיראן על מנת לגרום לארה"ב לפלוש לעירק, אבל זה כבר עניין אחר).
להפתעת כולם, האיראני לא בא לבד. יחד עמו הגיעו משלחת של אישים איראניים, שלדבריו באו במיוחד מטהרן, וביניהם בלטה דמותו של איש דת איראני שנהנה מאמונם של השלטונות
בעיר המבורג שבגרמניה כבר החל האביב. היה זה חודש מאי, עת נפגשו נמרודי וגורבניפאר. הם כבר ידעו שהמלך פהד הסכים בעצם לממן את העסקה, אולם עדיין לא ניתן היה לממשה וזאת מכיוון שהאמריקאים היו עדיין חשדנים כלפי גורבניפאר והיו מעוניינים לעמוד יותר על טיבו, כמו גם לדעת באיזו מידה למעשה הוא מהווה משקל מכריע באיראן כלפי מקבלי ההחלטות. עד מהרה התברר כי גורבי (כפי שכונה בפי נמרודי) בהחלט יודע לספק את הסחורה, ועל כך שבקרב גורמים מסוימים באיראן ישנה תקווה שביום שאחרי חומייני יוכלו לחדש את היחסים עם המערב בכלל וגם לארה"ב.
למרות הכל, התשובה האמריקנית עדיין התמהמהה. מכיוון שבצד הישראלי המגעים היו מוגבלים לשווימר ונמרודי ובאמצעותם לפרס, ומכיוון ששאר הגורמים הנחוצים טרם עודכנו בעקבות חוסר ידיעה מה יניבו הקשרים, החליט פרס למנות את שלמה גזית, מי שהיה בעבר ראש אמ"ן, למרכז הנושא במשרד ראש הממשלה.
מתחילים לתפור
היה זה סוף יוני. מנכ"ל משרד החוץ באותה העת היה דוד קמחי, שעל אף שמונה על ידי יצחק שמיר נהנה מאמונו המלא של שמעון פרס. האחרון שמע כי קמחי מתכוון לנסוע לארה"ב בנושאים שונים, פנה אליו, שיתף אותו בנושא האיראני וביקש ממנו לברר אצל האמריקאים את תגובתם להצעה שהועלתה כמה חודשים קודם. יתירה מזאת, פרס אף שלח אותו אל נמרודי ושווימר, כדי שאלה יעדכנו אותו בכל הפרטים ועד היכן הגיעו שלבי הדו שיח בין הצדדים.
ואכן, עם בואו לוושינגטון נועד קמחי עם מקפארליין לשיחה בארבע עיניים, שם בחנו השניים את היבטי הפרשה וסיכוייה להביא לכדי פתיחה מחדש של היחסים בין המדינות על בסיס של בניית אמון הדדי. להערכתו של קמחי, את מידת השפעתו של רוגבי ניתן יהיה לבחון בפועל ככל ויצליח לשכנע את ראשי הממשלה בטהרן לשחרר את בני הערובה. באותה מידה העריך קמחי, כי יהיו אלו האיראנים שיבקשו לבחון את ישראל ואמריקה ברצינות הכוונות, ואף יבקשו מחווה מסוימת, כגון משלוח נשק ראשוני לאיראן, או לחילופין שישראל תספק את הנשק ואילו האמריקאים ישלימו למחסנים הישראליים. ואכן בסיומה של אותה פגישה סוכם כי אמריקה מעוניינת להמשיך במגעים על מנת למצות את כל האפשרויות, וזו גם תהיה התשובה לפרס על ההצעות הקודמות.
קמחי שסיים את עסקיו בסוף יולי בארה"ב יצא לכיוון ישראל, אך בעודו בפריס בנחיתת ביניים תפס אותו מברק של פרס, שהורה לו להמשיך לז'נבה ושם לפגוש את נמרודי ולהמשיך לטפל ולקדם את הפרויקט. כבר למחרת פגש את ח'אשוקג'י, נמרודי ושווימר, וכולם יחד יצאו לכיוון המבורג על מנת לפגוש את גורבניפאר האיראני.
להפתעת כולם, האיראני לא בא לבד. יחד עמו הגיעו משלחת של אישים איראניים, שלדבריו באו במיוחד מטהראן, וביניהם בלטה דמותו של איש דת איראני שנהנה מאמונם של השלטונות. עצם הופעת המשלחת רק חיזקה את אמונו של לדין ואת אמון הישראלים בגורבניפאר כאחד שיכול להוביל מהלכים. עם שובו ארצה דיווח קמחי לפרס על המהלכים והשיחות באירופה וארה"ב, וכן נפגש עם גזית, מי שפרס מינה לרכז את הנושא בלשכת ראה"מ, ועדכן גם אותו.
בשלב זה, החליט ראש הממשלה פרס לעדכן את פורום ראשי הממשלה, שר החוץ שמיר ושר הביטחון רבין, באחת מההתייעצויות שקיימו. השניים התגלו עד מהרה כשותפים מלאים למהלך, מתוך ראייה שחשוב לשמור על קשר עם הגורמים המתונים באיראן. רבין היה זה שסייג את המהלכים מול לדין באומרו כי בנושאים רגישים קיימת חשיבות להתנהלות בצינורות הרגילים והמקובלים וביקש מקמחי לברר האם הדברים מאושרים גם על ידי הנשיא רייגן ושר החוץ שולץ, כמו גם כיצד תגיב ארה"ב באם הדבר ייחשף והאם שתי המדינות רואות עין בעין את המטרה העיקרית שהיא ניסיון יצירת קשר עם גורמים מתונים באיראן.
קמחי שב לארה"ב, ובמסמך שהעביר בכתב ידו כתב לשלושה כי הדבר נעשה בידיעתו של רייגן ושולץ, ואילו באם הדבר ייחשף וושינגטון תכחיש את העסקה והיא גם ממליצה לישראל לעשות כך. בשלב זה, בז'נבה, בפגישה הבאה עם גורבי וחברי המשלחת האיראנית העבירו האחרונים פירוט ראשוני של סוגי הנשק, כשברור לכולם שהאיראנים מבצעים יריית נסיון לבחון את רצינות הכוונות. האישור ניתן לשלוח 500 טילים מדגם טאו ממחסני צה"ל, כמחווה של רצון טוב, לגורמים המתונים באיראן, ואילו האיראנים הבטיחו לפעול לשחרור השבויים.
עם התקדמות המגעים התקבע קמחי כמתאם מהצד הישראלי ואילו אל שווימר כאחראי לכל הצד הלוגיסטי, וזה לא היה עניין פעוט. דווקא משום שהאמריקאים מאוד נזהרו בתחילה מלהותיר טביעת אצבע בעניין, הכל היה חייב להתבצע דרך ישראל, ללא התערבות אמריקאית.
שווימר, שמתוקף קשריו הרבים הבין שבמיאמי ימצא את אותם גורמים עלומים שיעשו משלוח של טיסה חשאית בין מדינות, עלה על עקבותיו של טייס. נמרודי שכר את שרותיו, לצד מהנדס טיסה וטייס משנה, וכך מצאו עצמם השלושה לנים בדירה בתל אביב לאחר שקבלו את כלל האישורים מכלל הגורמים הרלוונטיים.
בין המשלוח הראשון לשני יצאה משלחת מטהרן לביירות על מנת להשפיע על המליציות לשחרר את באקליי, וזאת לאחר שארה"ב עמדה בדיבורה ושיגרה נשק לאיראן, אך עד מהרה נודע כי באקליי מת
29 לאוגוסט, 1985 טהרן. מטוס שכור שבבטנו 100 טילים מדגם טאו נחת בעיר הבירה טהרן, האות צ' הצהלי נמחק מהם, את תנאי התשלום סידרו ח'אשוקג'י וגורבניפאר, העובדה שכמות הטילים הייתה קטנה מהמתוכנן לא הייתה מקרית. בעסקאות מעין אלו בדרך כלל מקובל שכל השלבים נעשים במקביל וישראל וארה"ב המתינו לחלקה של טהראן שמשום מה לא הגיעה. נמרודי שנשלח לשוויץ, על מנת לברר עם בני שיחו מה אירע, שוחח עם גורבי ששהה באותה העת בטהראן ובשיחה היישר מלשכתו של ראש ממשלת איראן הבטיח כי באקליי ישוחרר מיד כשיגיעו 400 הטילים הנוספים. נמרודי אף שוחח אישית עם ראש ממשלת איראן מוסאווי והעמידו על חשיבות העניין בעתיד קשרי איראן-ארה"ב והלה הרגיעו ב"יהיה בסדר".
כך יצא לו לדרך חלקו השני של המשלוח הראשון, עם אותו מטוס ואותו הטייס. לאחר הנחיתה ולאחר שפרק את מטענו החל המטוס לשוב ארצה, אך פטור בלא תקלות לא שייך ומעל טורקיה התרחשה לפתע תקלה במטוס, שבגינה כמעט ונחשף טפח מהמבצע החשאי. הטורקים הודיעו כי מטוס שהיה בדרכו מאיראן נעלם לפתע מהמכ"ם. עד מהרה הדבר עורר סקרנות רבה, שרק גברה כאשר התגלה כי המטוס האבוד נחת בתל אביב.
כמה ימים קודם לכן, בין המשלוח הראשון לשני, יצאה משלחת אנשי דת וכן גורמים פוליטיים מטהרן לביירות על מנת להשפיע על המליציות לשחרר את באקליי, וזאת לאחר שארה"ב עמדה בדיבורה ושיגרה נשק לאיראן, אך עד מהרה נודע כי באקליי מת, כשלמעשה חוסל בידי חוטפיו, ועל כן המדובר היה בשחרור בן ערובה אחר על מנת לרצות את האמריקאים. וכך יצא לחופשי בנג'מין וויר, איש דת אמריקאי, ואכן הנשיא רייגן טלפן אל ידידו הישראלי והודה לו על כך.
