לו רק יכולים היינו להיכנס לרגע לראשו של המנוח, הנער מאיר גלויברמן, ז"ל, חסיד קרלין מביתר עלית. מערש ינקותו התחנך במוסדות החסידות. רק בשביעי של פסח האחרון הוא נכנס לעול תורה ומצוות. כנראה אף זכה שהאדמו"ר, הרבי האהוב, יניח לו לראשונה את התפילין שעתיד הוא להיות מעוטר בהם, מי בכלל חשב שיהיה זה לזמן כה קצר? שהתפילין, פאר יהפוך לאפר.
ערב חג מתן תורה, יוצא עם אביו ואחיו למעמד קבלת התורה עם הרבי. כל חבריו יהיו שם. נשיקה חמה לאמא, שמוסיפה מן הסתם 'שמור על עצמך מאירק'ה שלי…' אינה מודעת עדיין שזו פרידה ארוכה ארוכה.
ההתרגשות מן הסתם מרקיעה שחקים.
הוא הרי יגיע למעמד עם הקפטע'ן החדש, עם כובע הסמ'ט המיוחד, הוא כבר נער בוגר. בר מצווה' בוחער, מקומו במרומי הפרנצ'ס מובטח! וכך, שם הוא פעמיו בשעת הצהריים, ערב חג השבועות ומגיע להיכל החדש. מתבונן בהשתאות על ההכנות, רגשות נעימים ומרוממים עוטפים אותו. הוא כל כך חיכה לרגע הזה.
משתובב לו עם החברים מהישיבה, מדבר איתם תוך כדי תנועות ידיים נמרצות, כשהוא מצביע על המיקום המדויק שעתיד הוא לעמוד בו בשעת מעמד קבלת התורה. הוא הרי ישקיף ממרומי הפרנצעס' על הרבי הנערץ, על תנועותיו על האור שיתגלה ויואר ממנו על כלל החסידים. ודאי שלא יפספס אף לא מילה מדברי האדמו"ר. רבי'ש-תורה.
השירים, המנגינות הקרלינאיות המוכרות לו כל כך מהבית, הוא שר אותם עם אבא כל שבת. ההתנועעות בקצב אחיד עם כל החסידים. שרעפי קדושה וכיסופין אופפים אותו. כמה ערג ונכסף להגיע למעמד הנשגב. בכל שנת הקורונה לא זכו החסידים למעמד שכזה. עתה, יקבלו כולם את התורה באהבה, בשמחה. מקבלים את ברכת האדמו"ר להמשך דרכם הרוחנית.
כמה נאה – כמה יאה…
עוד מתבונן הוא במארגנים בעסקנים ובחברהמני'ם מפרחי החסידות, מחזקים את הטעון חיזוק והברגה נוספת בעמודי הטריבונות ומבין שהגיע הרגע. נדחף מעט עם חבריו רואה את השילוט הברור היכן מיקומם ועולה למקומו. בעיניים מצועפות ממקד את מבטו לכיוון הרבי הקדוש, חש את הקדושה זורמת וממלאת את כל ישותו. תחושה של חסיד קרלין ממשיך השושלת.
הנה, כבר נוגן השיר הראשון. הוא מכיר את המילים. הוא מנגן אותן במרץ, בדבקות, באותנטיות חסידית. — 'ובאו כולם בברית יחד נעשה ונשמע אמרו כאחד…' – התלהבות, שמחה של מצווה, כולם רוקדים יחד, העיניים בורקות. רגליו על הפרנצע'ס אבל לבו, עיניו נשואות אל על.
ו… קריסה.
ה'קולות והברקים' מהמעמד נורא ההוד, מעמד קבלת התורה עם הרבי בהיכל הטישים החדש לו זכה מאירק'ה לראשונה בחייו, הופכים לזעקות שבר. 'עליונים' כבר לא כל כך 'ששו'. ה'תחתונים' ממש לא 'עלזו'. 'נעשה ונשמע אמרו כ-אחד' התחלף בזעקות 'שמע ישראל..ה'- אחד!'
עומס היתר של החסידים על הטריבונה מוטט אותה. שוכבים זה על זה, זעקות סיוע ועזרה נשמעות מכל עבר. שוב חוזר המשפט המצמרר. עוד לא גוועו קולות השבר של קדושי מירון, וכבר 'נהפך לאבל מחולנו'.
הסתר הפנים.
מידת הדין המתוחה.
גזרה היא מלפניי!
עוד גזירה ועוד אחת…
עד מתי?
הפעם חסידות קרלין סטולין המפוארת, מתרסקת בחג המרומם בשיא השיאים. הר סיני עשן כולו ולא רק מפני שירד עליו ה' באש. זהו העשן שעולה מזעקותיו של מאיר גלויברמן ז"ל שהולכות ונחלשות.
נצחו אראלים.
מאיר עלה בסערה השמימה…
מאיר נאמן להבטחה לאמו, רצה מאד לשמור על עצמו. הוא כל כך התרגש ובדק שהכל בסדר, מה עוד הוא יכול היה לעשות?
עם משה רבינו שעלה למרום ביום ו' בסיון לפני 3333 שנה להוריד את התורה לישראל, עלה מאירק'ה גם הוא. מאיר עלה למרום.
ואנו?
לנו חובה להמשיך ולעלות בהר ולנגוע בקצהו. לא לנסות להבין – כי אין הבנה! "הנשארים הרה נסו"… אנו הנשארים כאן בעולמנו הנראה לאחרונה יותר מתמיד כחידה לא ברורה, ננוס תמיד להר – להר סיני.
נמשיך ביתר עוז באמונה יוקדת בביטחון איתן שהוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים!
—
הכותב, הרב דניאל רוזנברג, הנו איש חינוך
