אם לומר את האמת, המשבר הקואליציוני וההתפרקות המסתמנת לא באמת הפתיעו מישהו, ולא רק מטעמי אמונה ובגלל "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל", אלא גם מטעמים פרקטיים של ממשלה שהייתה תלויה גם כך על כרעי תרנגולת.
הסוד הכי גלוי במערכת הפוליטית בתשעת החודשים האחרונים היה החשש של ראשי הממשלה, המקורי והחלופי, ממשבר ביטחוני. לכולם היה ברור שהקואליציה יכולה לשרוד משבר כלכלי, רפואי או דיפלומטי, אבל בשום אופן לא תצליח להתמודד עם סוגיה ביטחונית.
הפער היחיד שנותר עמוק ובלי ניתן לגישור בין אגפי הממשלה הוא היחס לפלסטינים וכהשלכה ישירה מכך – גם לטרור ולמחבלים. מרצ, רעמ והעבודה מושכות לכיוון אחד, ימינה ותקווה חדשה לכיוון שני, גנץ נוטה שמאלה, איווט ימינה, ובתווך "אנשים מתים פה", כצעקתו הבלתי נשכחת של ראש הממשלה נפתלי בנט, מימיו היפים כאופוזיציונר לוחם.
ההפתעה הגדולה, לפיכך, אינה עצם תהליך ההתפרקות, אלא זהותה של המפרקת.
אם הייתם שואלים עד לפני שבוע את כל מי שמצוי במערכת הפוליטית, מי מבין הח"כים באגף היותר ימני בממשלה עשוי לשבור את הכלים ולהפיל אותה? סביר להניח שהרוב היו מצביעים על שרת הפנים איילת שקד, אחרים היו מסמנים את אורבך כחוליה החלשה ויש מי שהיו בוחרים בשר זאב אלקין או בחבר הכנסת צבי האוזר.
סילמן עקפה את כולם בסיבוב – פעמיים. ראשית, היא זו שתיזכר כמי שדחפה את אבן הדומינו הראשונה והניעה את תהליך ההתפרקות, מה שיעזור לה לנקות את תדמיתה בימין ויאפשר לשלב אותה באלגנטיות במפלגת השלטון העתידית.
שנית, היא זו שתקבל גם את התמורה הגדולה ביותר. גם אם נאמין להכחשות ולפיהן לא הובטח לה תיק הבריאות או שיריון ספציפי, ברור שהמחיר הגבוה ביותר משולם לעריק הראשון. השני, או השנייה, ייאלצו להסתפק בשאריות.
נראה כי לפחות בכל הנוגע למפלגת ימינה, התלמידה עידית עולה על הרב נפתלי, והיא עשתה את האקזיט המושלם בתזמון הנכון.
—
אבי גרינצייג הינו פובליציסט 'קו עיתונות'
