שיתוף
תגובות
דעות » "אני לדודי ודודי לי" – ואין לנו היכן להסתתר
עניין אישי
בחודש אלול צריך לעסוק בתשובה, להזדרז בטרם יתחיל הדין ואותן החבילות שרצינו להצניע, נבכה ונצטער עליהן, ונמהר להבטיח לעצמנו שלא עוד
תגיות: ,
חסיד תוקע בשופר תימני בכותל המערבי | צילום: Photo266, שאטרסטוק

חודש אלול, ימים של חשבון נפש. מילים שאנחנו מהרהרים בהן מידי שנה בבוא הימים 'הנחמדים' האלו, ימי אלול, כאשר דודנו בא לפגוש אותנו בשדה, לבקש אותנו שם.

האם חשבנו פעם על הענווה העצומה של הקב"ה, היוצא מן השחקים אל העם מידי שנה בשנה, בכדי לפגוש אותם במקומם שלהם? לשמוע אותם בטרם שבתו לכיסא משפטם?

יש בנו הרגשה שנכון, שזהו, שבאמת צריך לחזור, שצריך להיות יותר טובים, באמת צריך!

הנה בא יום הדין, ומלאכים אצים רצים מפני בואו של המלך, כי איש לא יצדק לפניך בדין…

אמרתי דין, ואיפה אנחנו בדין? כמה אנחנו יושבים על כס הדין ודנים ודנים ודנים? כמה אנחנו מצדיקים ומרשיעים? כמה אנחנו שיפוטיים ולא מחשבים? כמה?

הרבה אנחנו אומרים, זה טוב וזה לא טוב. על מה בנינו את התזה שלנו? על מה יושבת ההגדרה שלנו – טוב ולא טוב?

כמה אנחנו מחפשים באמת, לדעת את האמת? כמה אנחנו תרים אחריה? כמה אנחנו מוכנים להתאמץ בשבילה? כמה אנחנו רוצים לפגוש בה? לחיות איתה? ללכת איתה לכל מקום?

אם האמת היא אמת, אז בכל מקום זה נוגע. גם במקום שהוא הכי שלי, ובשבילי. גם במקום שהוויתור שלי יהיה לי כואב, או יקר, או מביש..

אי אפשר לומר למשל, שחייבים להיות מוסריים, למלא הבטחות ולשמור את מוצא השפתיים, ולהתכוון לשני וממש לא אלי, כי לי הרי זה לא נוגע.

אי אפשר לדבר על ניצול הזמן ולהסביר שכל דקה היא עולמות, ולא לאחוז בזמן שלא יברח. אי אפשר.

הרבה דברים השתנו לנו היום. כל מחוזות הנוחות שהכרנו, חלפו עם חיידק הקורונה. שומעים על חולים, שומעים על מחלימים, ומרגיש לנו שזה מרחוק ואיתנו בוודאי יהיה בסדר. אחרי הכל, תמיד הכל עד היום, היה בסדר.

אמא ע"ה, היתה צעירה יחסית. היא התפללה תפילת שחרית ביום א' דר"ה, ורצתה לשמוע קצת יותר טוב את התקיעות. חשבה שלא יצאה בשלמות ידי חובה. אחד השכנים שהיה בעל תוקע ידוע, העריך אותה, וחזר ותקע עבורה בבית. פחות משעה אח"כ, היא כבר לא הייתה איתנו. זה הרגיש את המילים המסעירות מן הפיוט: "כבקרת רועה עדרו…" כרועה המעביר את צאנו דרך השער, הנוקש קלות על גבן של הכבשים שבעדרו, ונותן להן להיכנס פנימה. גם אמא התחילה להיכנס דרך השער, ותוך כדי, משכו אותה החוצה וסגרו בעדה את השער. אמרו לה – הפעם לא…

אנחנו לא נותנים את הדעת, שהחשבון שלנו נבדק בכל שנה, מ-ח-ד-ש! שהדפים הישנים שהיו לנו בשנה שעברה למשל, אינם רלוונטיים כרגע. שנקודת הפתיחה שלנו מתחילה ב-0 ומשם עולים ועולים ועולים.

שכל שורה נספרת בקפידה ונמדדת במאזני צדק, ושהדין, דין אמת!

קשה לנו לצייר לעצמנו חיים חדשים. אנחנו שוקעים ושקועים במה שהיה וזה, במחילה, לגמרי לא עכשווי!

הרי דברים השתנו. ילדים למדו לדבר אחרת, נערים שינו את סדרי העדיפויות שלהם, ולאו דווקא תמיד לטוב. כי יש גם למוטב. והם עושים זאת לבד, או עם מי שהוא, אי שם, מי יודע?…

אנחנו לא נמצאים במסגרת צפופה ובוחנת, ולכולנו קצת יותר משוחרר. לכולנו יהיה הרבה יותר קשה לחזור למחוזותינו שהיו, אם בכלל?

האם מה שהיה עבורנו קיר הביטחון, גונן עלינו באמת? האם אכן נשמרנו בתוככי תחומו וגם שמרנו מהיכשל? ושמא, הסתתרנו אי שם וקיווינו שהפוקוס לא יכוון בדיוק אלינו? ושנמשיך בחסות הצללים?

אלו הם דברים של בין עצמינו.

אבל היום, כשאלול כבר התחיל והוא כאן, ואנחנו צועדים שם מאונס, אנחנו באמת לא יודעים מה שיהיה איתנו, כי הרשות נתונה והיד רושמת, יש לנו ממה לפחד!

אין כל בטוח! שהשם רק ישמור עלינו.

אז בואו נחשב חשבונו של עולם, נזעק אל תוך עצמנו – אלול! כי לא נותר לנו עוד זמן, הרי אלול כבר כאן. ובאלול –  צריך לעסוק בתשובה, להזדרז בטרם יתחיל הדין. אותן החבילות שרצינו להצניע, נבכה עליהן ונצטער, ונמהר להבטיח לעצמנו שלא עוד.

כי אני לדודי, ודודי, הרי בא לפגוש אותנו כאן, כמו שאנחנו, ואין לנו היכן להסתתר מפניו…

אז שלכולנו תהיה השנה כתיבה וחתימה טובה. שנה טובה ושנראה רק טוב!

הצטרפו ועקבו אחר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עדכני
פופולרי
ויראלי
מטבע
שער יציג
שינוי
עדכון אחרון:
צחוק משכח כאבים

התקינו את האפליקציה החדשה שלנו!
ותישארו מעודכנים