עמדתי במטבח וקצצתי בצל. הרבה בצל. למעשה, קילפתי עוד אחד ועוד ולא הפסקתי לקצוץ. "וואו, אמא, למה את צריכה כל כך הרבה בצל?", התפלאה הקטנה. "אה…" גמגמתי, "אני מכינה פשטידה". רגע אחרי, כשהדמעות לא הפסיקו לרדת, הבנתי: אני לא צריכה תירוצים כדי לבדוק. זה מגיע לי בזכות ולא בחסד. הבטתי על בני הבכור ולא יכולתי להפסיק לבכות. איך נפרדים מילד שהולך לפנימייה? תקראו לי רגשנית מדי, אם כי עבורי מדובר בדרמה של ממש.
כשהגיע לגיל 13, לא היה על מה לדבר. מצאתי את הישיבה הקרובה ביותר לבית, טרחתי להשכים קום, לצייד אותו בכמה שיותר ארוחות כדי שירגיש את הבית, אפילו שבצהריים ובערב הוא חוזר הביתה. לא הסכמתי לשמוע על אופציות אחרות. שנתיים לאחר מכן, רצה ה' ואני עשיתי שינוי בחיים – עברתי דירה. פניתי אל הילד שהוא כבר נער של ממש, כבן חמש עשרה וחצי, והצעתי לו לעבור מסגרת לימודית, קרובה יותר לעיר אליה נעבור. הנער שפיתח גם דעות משלו (וטוב שכך) הסביר לי שטוב לו בישיבה והוא אוהב את לימודי הגמרא בה, אין טעם למצוא מקום אחר. גם כשהבנו שנינו שהמשמעות היא פנימייה, ההחלטה לא השתנתה.
לא, אני לא חוששת שהוא לא יסתדר. הוא נער עצמאי, הוא נשאר בעיר שיש לנו שם הרבה מאוד משפחה וחברים, אך זה כלל לא העניין. העניין הוא שאני מבינה את משמעות החיים ואת הקצב בו הם מתקדמים. הילד יוצא לשיעור ב' ישיבה קטנה, רחוק מהבית, לא ישן כל ערב במיטה אליה אני יכולה להגניב מבט לראות שהוא בסדר ומשם זה לא חוזר אחורה, משם זה רק ימשיך ויתרחק ממני. לא בלב, אבל גם ריחוק פיזי קצת כואב.
מצד אחד אני צריכה לשמוח, הבן שלי מוכן להשקיע בלימוד תורה אפילו אם מדובר בתנאים שלא היה מורגל בהם וכבר לא יהיה לו את הפינוק של אמא, אך מצד שני, מי אמר שאסור לי להרגיש קושי?
נתתי לדמעות לזלוג מעיניי, ואפשרתי לעצמי להתחיל להתגעגע כבר מעכשיו, ורק דבר אחד לא הפסקתי: להתפלל. מבקשת ממך בורא עולם, אבא גדול וחזק, אחד ויחיד, מיוחד ואין עוד מלבדו, שמור לי על הילד, על הנער, על הגבעול הצעיר הזה שמתחיל את דרכו להפוך בעזרתך לגזע רחב, גבוה ובעל תשתית להיות עץ נושא פרי אדיר ומפואר. אל תעזוב אותו לרגע, אל תרפה ממנו את ידך הגדולה והרחומה, תהיה שם תמיד כדי לרפד לו את הדרך, להראות לו את אורך השופע, שיצא לשלום ויחזור לשלום ויהיה תמיד שמח ומאושר.
ועוד בקשה אחת קטנה, תן גם לי את הכוח, לתמוך מרחוק, להיות שם בשבילו, ולהישאר חזקה בעצמי, כי לפעמים נדמה לי שאני לוקחת את כל העניין קשה יותר ממנו, אז כן, גם אני לפעמים רק ילדה קטנה שפתאום יש לה ילד שיותר גבוה ממנה, ואני רק צריכה חיבוק, חיזוק, עידוד, שהכל, אבל הכל – יהיה בסדר.
מוקדש מכל הלב לכל האימהות האהובות ששולחות בא' אלול ילדים לישיבות.
