מכירים את סולם ההסתגלות מחדש? הסולם מדרג אירועי חיים מלחיצים לפי מידת ההסתגלות שנדרשת אחרי שנחשפים אליהם. לדוגמה: פיטורין מעבודה זכו ב-47 יחידות, עזיבה של ילד/ילדה את הבית – ב-29. יחידות הסולם מכיל מגוון מצבים, החל ממוות בן זוג ועד חופשה או תקופת חגים, והדירוג נע בין 0 ל-100.
בסולם הזה אין אירוע שנקרא "יגיע יום והילד שלי יאשים אותי שלא היה לו טוב בילדותו, שלא הייתי הורה מושלם, שנכשלתי בתפקידי". בעצם לא מדובר כאן באירוע, אלא בחרדה מתמשכת שיושבת לה באופן תמידי בלב ההורי ושולחת מדי פעם תזכורות מצמררות לתודעה, משאירה הורים עם דפיקות לב מואצות ומראות קשים שרצים מול עיניהם.
בדמיון, הורים רואים את ילדם הבוגר אומלל ועלוב, מגיע אליהם ומטיח בהם האשמות על כל מה שעשו או לא עשו למענו בילדותו. או להפך, בדמיון מצטיירת תמונה של קשר נפלא, ואז בום! יום אחד בהיר הילד מגלה באוזני ההורים את המחדלים הנוראיים שלהם. עוד סוג של דמיון מייסר עבור הורים רבים מעלה תמונה של הילד יושב מול פסיכולוג ומשתף אותו בחוויות ילדותו המזוויעות מול הורים מזניחים. הפסיכולוג מהנהן בראשו ורושם את התיעוד המדויק של הורות כושלת. אולי גם מפטיר שנדיר לפגוש הורים בעייתיים כאלה.
שלא תחשבו לרגע שהמצאתי את התיאורים. אם כבר, אז אולי עידנתי ומזערתי אותם. אצל הורים רבים דמיון כזה מעורר מצוקה של ממש, והם יעשו כל מאמץ שהוא לא יהפוך למציאות. זה אומר שהם יגוננו על הילד, ירעיפו עליו את כל הטוב שבעולם, יגישו לו כל עזרה אפשרית ולא אפשרית, יוותרו על צרכיהם, יהפכו עולמות ויישרו אותם בחזרה… יעשו הכול על מנת שהילד יהיה מאושר, והם לא יצטרכו להתמודד עם שברון לב שהוא לא.
אני מקווה שאתן מבינות שאיני מתכוונת להפוך הורים לאינטרסנטים שרק מחפשים איך למנוע מעצמם כאב עתידי. אין עמל בעולם שמשתווה להורות מבחינת השקעה ומסירות תוך כדי ויתור על המון דברים חשובים. מי יותר מההורה רוצה בטובת הילד ומתמסר לכך ללא גבול ומידה?
עם זאת, אנחנו בני אדם. הרצון להימנע מכאב הוא טבעי ואנושי. במיוחד כאשר הוא קשור לילד, עצמנו ובשרנו, היקר לנו מכול.
הורים חשים שלגבי ילד בוגר הרכבת עברה כבר מזמן, ואין להם אפשרות לתקן את מה שקרה בילדות. הם חרדים מהרגע הזה שבו יקבלו כתב אישום נוקב ולא יהיה להם מה לעשות, כי מאוחר מדי. ואני חושבת שאף פעם לא מאוחר. ילד בוגר שבא ומשתף אותנו בקשייו מילדותו, מעניק לנו מתנה. זאת הזדמנות לתת לו היום מה שלא יכולנו לתת אז, כי לא ידענו או לא היינו מסוגלים. נכון, לא נוכל לסובב את הגלגל אחורה. אבל נוכל להיות קשובים, להכיר בכאב, להצטער ואולי לבכות יחד. לראות את הילד ולהושיט לו יד תומכת. ואם צריך, גם לבקש סליחה. זאת הזדמנות להתקרב, לעבור מחסומים של בדידות, כעס או חרדה. לתת ולקבל אהבה. זאת הזדמנות לריפוי. של ילדינו ושל עצמנו. זאת מתנה ענקית, זה לא אסון או משפט עם גזר דין קטלני.
אני מאמינה שכל ילד עבר חוויות קשות בילדות, גם אם הוריו עשו הכול על הצד הטוב ביותר – היו תומכים, רגישים, אמפתיים, חמים והציבו גבולות מתאימים. זה טבע העולם, ולכך צריך להקדיש פוסט נפרד. בינתיים כבר היום אנחנו יכולים לעודד את ילדינו לבוא ולשתף אותנו במה שכואב להם, גם אם לפי הבנתם אנחנו מקור הכאב הזה. אגב, איננו חייבים להסכים עם נקודות הראייה של ילדיהם ועם טענותיהם. אבל אנחנו כן יכולים להיות קשובים ואמפתיים, להכיר בכאב ולתת לו מקום. זה מה שהילד מבקש כשהוא פונה אלינו ומשתף אותנו במצוקותיו. בנוסף, אולי גם נרוויח שיהיו לו פחות טענות כשיגדל.
