אני כל כך רוצה לעסוק ולכתוב על בעיות "רגילות" של הורים וילדים. קצת חוסר משמעת, קצת פחדים, קצת קשיים לימודיים, קצת חוסר נחת. ברור שהקשיים האלה לא נעימים ומטרידים את מנוחתנו, אבל הם חלק מהרצף הנורמטיבי של החיים. לעומת זאת, הטרגדיה האיומה שקרתה במירון וההשלכות שלה על כל משפחה חרדית לא ניתנות לעיכול. הן לא נכנסות להגדרות שהנפש מסוגלת להכיל.
אין מבוגר או ילד בקהילה החרדית שהאסון אינו נוגע לו באופן אישי, בין אם במעגל הקרוב ובין אם במעגל הרחוק יותר.
הכאב מפלח את הלב ואיתו הדאגה על הילדים שנחשפו (וממשיכים להיחשף) לאירוע טראומתי שמזעזע את הקרקע תחת לרגליהם. אנחנו כבר כמה ימים אחרי הלילה הנורא ההוא. אני מאמינה שדיברת עם ילדיך, הם שמעו בבית על האסון במירון או התוודעו אליו ממקורות אחרים. הם כבר ביקרו במסגרות, פגשו צוות וחברים. חלקם גם נחשפו לתקשורת בצורה זו או אחרת.
מה עכשיו?
הם ממשיכים הלאה?
איך עוזרים לילדים להתמודד עם מה שקרה? איך פועלים כדי לצמצם את השפעות הטראומה ולמנוע את השלכותיה לעתיד?
התפקיד שלנו עכשיו הוא להעניק לילדנו תמיכה כך שיצאו מהתקופה הזאת בריאים בנפשם. אנחנו גם צריכות להיות ערניות כדי לזהות סימנים מדאיגים ולקבל סיוע מקצועי. חשוב לי לציין שהדברים כאן לא מהווים תחליף להתערבות מקצועית טיפולית. במידה ואת מודאגת מהסימפטומים אצל הילד, אל תהססי לפנות להתייעצות עם גורם מקצועי מוסמך.
התערבות מתאימה בזמן הנכון עשויה למנוע מילדך סבל ומצוקה מתמשכים.
ילדים שונים מגיבים לטראומה במגוון דרכים שונות.
חשוב לזכור שלרוב מדובר בתגובות נורמטיביות למצב לא נורמטיבי.
אירוע טראומתי מהווה מעין רעידת אדמה רגשית כאשר מתרסקת תחושת הביטחון הבסיסית שילדים ומבוגרים זקוקים לה כדי לנהל חיים תקינים. במצב כזה ילד בכל גיל עלול להרגיש מוצף ברגשות קשים, מבולבל ומותקף בתחושות גופניות מעיקות. טבעי שהביטוי לכך יבוא בשינויים בהתנהגות, בשינויי מצבי רוח, בדפוסי שינה ואכילה, בהתעוררות פחדים, בחרדה ובנסיגה רגשית והתנהגותית.
ילדם יכולים להגיב בהתנהגויות שקל לזהות
כמו התפרצויות, מריבות, חוצפה, בכי, חוסר שקט, היצמדות להורה, קושי להיפרד ממנו, קושי להירדם, סיוטי לילה, הרטבה, חזרה למציצת אצבע, כאבי ראש, בטן או אחרים, קושי בלימודים, וכו'.
יש התנהגויות שלפעמים יותר מאתגר לשים לב אליהן:
ניתוק, ריחוף, קפאון, קושי להתרכז, פחדים לא מוסברים, רגשות אשמה, תחושת בדידות וכו'.
כמו כן עלולים להופיע סימפטומים שהקשר ביניהם לבין האירוע נראה לעין:
זיכרונות מהאירוע, פלאשבקים, ניסיון להימנע ממחשבות, מרגשות או מפעולות, מקומות או שקשורים לאירוע ועוד. ילדים צעירים יכולים להיות עסוקים במשחק או בציורים עם נושאים שקשורים לאסון. כל קבוצת גיל מתאפיינת בסימפטומים שונים שחלקם כמובן חופפים.
ללא קשר לגיל, בעזרת תמיכה והכוונה הורית, רוב הילדים חוזרים לעצמם ולשגרה נורמטיבית תוך ימים או שבועות מהאירוע הטראומתי.
המקום שלנו כאימהות בימים אלה מקבל משמעות קריטית במיוחד. תינוקות, פעוטות, ילדי גן ובית ספר וגם מתבגרים, כולם קולטים את המצב הרגשי שלנו ופונים אלינו כדי לקבל בטחון ונחמה. כאן התפקיד שלנו הופך להיות כל כך מאתגר.
איך תומכים בילדים כשהלב מרוסק והנפש לא מעכלת את ממדי הטרגדיה?
כיהודיות מאמינות אנחנו מחוברות לאמונה בקדוש ברוך הוא ויודעות שהכול נעשה בהשגחה פרטית. אמונה היא המשאב הכי חזק שיש לנו במצבים כאלה, ובכלל בחיים. הילדים רואים אותנו נשענות על בורא עולם וסופגים את האמונה שמעניקה להם חוסן וכוחות להתמודד.
בתקופה הזאת עלינו לשים לב למצבינו הנפשי ולעשות צעדים מעשיים כדי להגיע ליותר יציבות.
זה לא אנוכי לדאוג לצרכים שלך בזמן כל כך קשה! זה הכרחי בשבילך כאמא, כך שתוכלי לתמוך בילדיך שכל כך זקוקים לך עכשיו.
נקודה נוספת שראוי לציין היא צמצום חשיפה לתקשורת (בשבילך וגם בשביל הילדים!)
תמונות ודיווחים שקשורים לאסון ולהשלכותיו עלולים להחמיר את הלחץ שבו את נמצאת ואף לגרום לטראומה נוספת.
אפשרי לילדים להרגיש את מה שהם מרגישים ללא ביקורת, שיפוטיות או ניסיון להציע פתרונות באופן מידי.
חשוב שתעבירי להם מסר שזה נורמלי ולגיטימי להרגיש כל רגש שמתעורר. זאת לא רק הטרגדיה עצמה עם השלכותיה, אלא גם תחושת הבדידות שמתעוררת כשהילד מתמודד לבד עם רגשותיו הקשים.
רגשות קשים לא הולכים לשום מקום.
הם עלולים להידחק פנימה ואפילו להיות רדומים לזמן מה (לפעמים מדובר בשנים), אבל האנרגיה שלהם קיימת מתחת לפני השטח. היא עלולה לבוא לידי ביטוי בסימפטומים שונים כמו חרדה, התפרצויות כעס, קשיי התנהגות, דיכאון ועוד. היא גם עלולה "לחכות בסבלנות" זמן רב עד להתפרצות בשלב חיים מאוחר יותר.
עודדי את הילדים לדבר באופן פתוח על מה שמטריד אותם, לשאול שאלות ולשתף אותך בכל מה שמעסיק אותם.
את לא חייבת לדעת את כל התשובות! עצם זה שאת מקשיבה, מאמינה לחוויות של הילד גם אם הן נראות לא הגיוניות, מכילה את רגשותיו ומגדירה אותם, מאפשר לו להרגיש מובן ומסוגל להתמודד עם המצב. לפעמים ילדים, במיוחד בגיל ההתבגרות, מתקשים לשוחח עם ההורים על רגשותיהם. לעיתים ההורים לא פנויים לכךמסיבות שונות.במקרה כזה מומלץ למצוא דמות שהילד יכול לסמוך עליה כמו קרוב/ חבר משפחה, מורה, מדריך ואף מטפל כדי להעניק לו הזדמנות לשחרר ולעבד את רגשותיו. גם ילדים צעירים לא תמיד יודעים או מסוגלים לדבר באופן גלוי על הקושי. אבל הם בהחלט יכולים לדבר בעזרת ציור או משחק. עזרי להם ליצור סיפור רציף (במילים ו/או בעזרת ציורים) שמתאר את מה שקרה בצורה שמובנת לילד. סיפור רציף ומובן מאפשר לילד התמודדות יעילה יותר עם המצב.
עזרי לילדך להחזיר את תחושת הבטחון שלו על-ידי ריבוי במגע פיזי, בזמן ובמשחק משותפים.
קרבה פיזית אלינו חשובה במיוחד לילדים בתקופה הזאת ועוזרת להם להרגיש יציבים יותר. מומלץ מאוד לשחק במחשקים פיזיים כמו מלחמת כריות, תחרויות ריצה (גם סביב השולחן בסלון), ועוד. כמובן, להרבות בחיבוקים ובנשיקות כמה שאפשר, אם זה מתאים לך ולילד.
עזרי לילדך להתחבר לכוחות שלו. תזכירי לו שהוא ילד שיודע לעשות דברים קשים.
מדי פעם תציעי לו להיזכר בדברים שהצליח להתמודד איתם למרות הקושי (לא משנה מהם הדברים – רכיבה על אופניים או לימוד למבחן או כל דבר קטן או גדול אחר). תעבירי לו מסר שאת מאמינה שהוא יתמודד גם עם המצב הזה.
שמרי על שגרה כמה שניתן.
ביקור סדיר במסגרת לימודית, שינה, ארוחות בזמן ופעילויות חברתיות חשובים מאוד בהתמודדות עם סטרס אחרי טראומה, אם כי דווקא תחומים אלה נפגעים פעמים רבות. במצב כזה משתדלים להחזיר את התפקוד בקצב שמותאם לילד (יחד עם שימת לב האם הפגיעה משמעותית ונמשכת יותר מדי זמן).
עזרי לילד להתחבר לעשייה משמעותית שתסייע לו להרגיש פחות חסר אונים מול האסון ובעל ערך ויכולת להשפיע:
קריאת תהילים, תפילה או מעשים אחרים למען הנפגעים באסון ולעילוי נשמת הנפטרים או כל דבר אחר שיכול להעצים אותו ולהעניק לו משמעות.
מתי לחפש עזרה מקצועית?
בדרך כלל הסימפטומים שדיברנו עליהם אצל ילדים נעלמים זמן קצר יחסית אחרי האירוע הטראומתי. אם כעבור חודש הסימפטומים ממשיכים לפגוע באופן משמעותי בתפקוד וברווחה הנפשית של הילד וכן אם הם מחריפים, זה הזמן לפנות לעזרה מקצועית.
אני תפילה שה' יגיד לצרותינו די. שנשמע בשורות טובות ולא נדע עוד צער ומכאוב.
דינה קורול, ביבליותרפיסטית (M.A), מלווה הורים וילדים להפוך התמודדויות יומיומיות להזדמנויות. מחברת הספרים "מדריך לרגשות להורים ולילדים" ו"מדריך למוגנות להורים ולילדים".
