ברקע משבר הקורונה והדרישה למענקי תמיכה מיוחדים לענף התרבות, החריפו השבוע האומנים ועובדי הבמה את מחאתם, חסמו צירי תנועה, הפגינו מול הכנסת ועלו בקמפיין רשת מקיף – עבורו נמצא משום מה תקציב, למרות הקורונה.
לצד כל הטוב שיש בעולם התרבות, כמו גם המוזיקה, ישנן לא מעט רעות חולות. במגזר החרדי, המתאפיין בהיצמדות להנחיות הרבנים, דעתם של חולי רוח פחות רלוונטי ועל כן דעתם נשמעת פחות והביקורת הציבורית נמוכה בהתאם. אולם פוסט/ים שפרסם השבוע ישי לפידות במרשתת וגרר אחריו מוזיקאים חרדיים רבים נוספים, הביא אותי לכתוב את השורות הבאות. אולי הן יועילו בכלשהו ויחברו את האומנים ועובדי הבמה לקרקע המציאות.
לפידות טוען לדידו כי מאבק האומנים כלל לא מתייחסת לאומנים עצמם (שבשגרה יודעים היטב כיצד להגיע להכנסה שנתית המכפיל בעשרות את זו של האזרח הממוצע), אלא לכל אותם בעלי תפקידים זוטרים בהפקות האירועים, מה שהוא מכנה "עובדי הבמה".
לפידות צודק, אכן מדובר בלמעלה ממאה אלף עובדים שאיבדו את מקור פרנסתם, אך משום מה הוא שכח לציין שמדובר בממוצע ישראלי קלאסי שאינו קרוב להפוך את עובדי הבמה למגזר בעל השפעה ייחודית מהמשבר.
מנתוני הביטוח הלאומי העדכניים, עולה כי מאז תחילת משבר הקורונה (תחילת מרץ ואילך) הוגשו 920 אלף בקשות לאבטלה לביטוח הלאומי . יחד עם 143 אלף בקשות מתקופת הטרום קורונה, הגיע מספר המובטלים בתקופה זו ל-1.063 מיליון. גם אחרי שהחלה פתיחת המשק ב-19 באפריל, לא נעצר גל המובטלים והוגשו מאז 116 אלף תביעות חדשות לדמי אבטלה שהן חלק מהנתון הכללי. מאז 19 באפריל חזרו למעגל העבודה רק 326 אלף איש שמהווים כ-31% ולכן יש כיום 738 אלף תביעות דמי אבטלה פעילות.
אבל כמו תמיד, אנשי הרוח עושים הרבה רוח – ומנותקים מהמציאות. הגיע הזמן שיבינו שהם לא מורמים מהם, כאחד האדם.
