חדלות פרעון

חדלות פירעון היא תופעה מצויה, שנגרמת משימוש שוטף באשראי. האשראי מהווה יסוד מרכזי בפעילות הכלכלית המודרנית. ללא קבלת הלוואות, קשה יהיה לעסקים וליחידים לשפר את מצבם ולהתקדם בייצור וטכנולוגיה.

כאשר מוקם עסק חדש, או כאשר אדם נוטל (למשל) משכנתה לרכישת דירה, תמיד יש בכך משום סיכון: הנחת הבסיס היא שהעסק הוא רעיון טוב, או שהפרט יעבוד ויהיה ביכולתו לממן את רכישת הנכס. היות שבסופו של דבר לא כל רעיון שנראה מוצלח מתברר ככזה, ייתכן מצב בו חייב לא יכול לפרוע את החובות שנצברו, מכיוון שהרעיון העסקי התברר בדיעבד ככזה שאינו טוב מספיק, או מאחר שלא עלה בידי הפרט לייצר הכנסה שדי בה לתשלום חובותיו. רק לעתים רחוקות יש בכך אשם מוסרי כלשהו. לרוב מדובר בתחזית שהתבדתה.

בנוסף, חדלות פירעון יכולה להתרחש עקב ביש מזל אקראי (כמו אסון טבע או הפיכה פוליטית). אפשר לטעון שמלווים צריכים להעניק אשראי רק לחייבים שיחזירו אותו בוודאות. אולם, ראשית, לעולם אין ודאות של 100% להחזר האשראי, מאף חייב; שנית, לא ניתן לדעת מראש אילו חייבים יקלעו לקשיים; שלישית, קיים אינטרס כללי במתן הלוואות גם לחייבים שקיימת סבירות גבוהה שיקלעו לקשיים, למשל לצורך פיתוח טכנולוגי מתקדם או הקמת עסק נועז וחדשני (שהוא, לפיכך, מסוכן). בארצות בהן דיני חדלות הפירעון "מתירניים" יותר – כלומר, ניתנת הזדמנות לחייב להיכשל ולהתחיל מחדש – קיימת רמה גבוהה יותר של חדשנות.

עם זאת, ברור כי חדלות פירעון אינה מקלט מפני העיקרון לפיו חוזים יש לקיים. במסגרת דיני חדלות הפירעון, גם זכויות הנושים מוגנות, לעיתים אף בכבדות. חדלות פירעון אינה נוחה עבור החייב עצמו, עליו מוטלות סנקציות משמעותיות מרגע הכניסה להליך.

המשפט מנסה לאזן בין זכויות הנושים והחייבים. איזון כאמור הוא סבוך במיוחד בזמנים של משבר כלכלי, כאשר חייבים רבים הופכים חדלי פירעון ועשויים לגרור אחריהם את נושיהם (לדוגמה, בנקים). אחת הדרכים בהן המשפט מנסה לשפר את האיזון הוא מתן תגמול והזדמנות שנייה לחייבים שנכנסו למצב זה בתום לב, לעומת הטלת סנקציות כבדות על חייבים שגרמו למצב בכוונה או תוך הפרת חובה אישית. בכל מקרה, העיקרון הוא שיש לפרוע שיעור גבוה ככל האפשר מהחוב המקורי, תוך ירידה לנכסיו של החייב (דבר הנעשה בכל סוגי ההליכים). לא ניתן להשתמש בחדלות פירעון כדי להימנע מהחזר חובות, אלא רק בשיעור בו החייב באמת ובתמים אינו מסוגל להחזירם.

כאשר החייב הוא אדם טבעי, ברור שחייו יימשכו, ללא תלות בתוצאות הליך חדלות הפירעון. לעומת זאת, אם החייב הוא תאגיד, אפשר שהחייב ימשיך להתקיים לאחר ההליך ואפשר שהוא יפורק. מקובל כי חדלות פירעון משמעה סגירה או סיום חייו של העסק, אך ייתכן בהחלט, שחייב תאגידי, אשר הגיע לכדי חדלות פירעון, יעבור הבראה ("רה-ארגון") וימשיך לפעול. חדלות פירעון מספקת הזדמנות להתחלה חדשה ועשויה אף להוות אירוע חיובי עבור החייב. לעתים אכן סוגר החייב את שעריו כתוצאה מחדלות פירעונו.

בישראל, דיני חדלות הפירעון מוסדרים במסגרת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, החל מיום ה־15 בספטמבר 2019. בעבר, הם פוזרו בין מספר דברי חקיקה, התואמים זה את זה לפרקים, אך בנושאים אחדים מציגים כללים כמעט סותרים. פשיטת רגל הוסדרה בפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"מ-1980; פירוק הוסדר בסעיפים שנותרו בתוקף מפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983; הבראה הוסדרה בחוק החברות, תשנ"ט-1999. זאת, בניגוד למצב בארצות הברית, למשל, שם קיים דבר חקיקה (United States Bankruptcy Code) הדן במאוחד בכל ההיבטים של חדלות פירעון, בין אם תאגידית או של אישיות טבעית, בין אם מסתיימת בחיסול החייב או בהבראתו. ה-Bankruptcy Code מחולק לפרקים, בין החשובים שבהם Chapter 11 הדן בהבראה ו-Chapter 7 הדן בהליכים של מימוש נכסי החייב (כגון פירוק).

גם מדינות יכולות להגיע לחדלות פירעון. מצב זה נקרא חדלות פירעון ריבונית (sovereign insolvency). בשל טבעו של החייב בחדלות פירעון כזו, אין בית משפט השולט עליה. פתרונה דומה יותר להליך חוזי של הסדר חוב, או להשתמטות פשוטה מתשלום, שאין נגדה תרופה פרט לפגיעה במוניטין של החייב. ההסדרים הנדונים להלן אינם חלים על חייבים שהם מדינות.

מקור: ויקיפדיה