"אמא! חברות שלי אמרו לי שאני שמנה!"
המילים של הקטנה בת השש וחצי מפלחות את לב אימה בסכין חדה של כאב, חוסר אונים וכעס על החברות חסרות הרגישות.
המילים של הילדה תלויות באוויר. האמא נאלמת במקומה ולא ממש יודעת מה עליה לעשות: לבטל את האמירה המעליבה כלא חשובה, להגיד משהו על החברות, לחבק את ילדתה חזק חזק עד שכל המילים הרעות פשוט יתעופפו להן? (חשוב לציין שבמקרה הזה מדובר בילדה קצת מלאה שאפילו לא עונה על ההגדרה "שמנה").
"שמנה" זאת מילה שמאיימת על אמהות רבות כשהיא נאמרת בקשר לבתן. והרבה לפני כן, להיות "שמנה" זה מצב מלחיץ לא רק בנוגע לילדים, אלא קודם כל בקשר לעצמינו האמהות.
כדי שנבין איך להגיב בסיטואציות כאלה, חשוב שנתבונן בעמדה שלנו כלפי המושג "שמנה". נראה שחלק מאימהות יותר לוקחות ללב כשמקניטים את בנותיהן בגלל המשקל מאשר בגלל דברים אחרים. הרי בזמנינו להיות שמנה נחשב ל"פגם" רציני.
העניין מסובך עוד יותר אם מצטרפת אליו היסטוריה אישית של האמא, כמו הצקות בילדותה בגלל המראה שלה, עיסוק במשקל בעבר ו/או בהווה, ניסיונות לרדת ולשמור על הגזרה ועוד.
רובינו כחברה עסוקות באופן מופרז במשקל שלנו וזה עובר לבנות במסרים מילוליים ולא מילוליים. לפעמים אנחנו אפילו לא שמות לב איזה שדרים הן מקבלות מאתנו: אנחנו נאנחות כשהשמלה לא עולה עלינו, מתלוננות ש"טחנו" בסעודת שבת או שוב "נפלנו" עם עוגת שוקולד בשעת לילה מאוחרת. אני כבר לא מדברת על כל האמירות המזעזעות בסגנון "אני נראית כמו פרה", וההתפעלות חסרת הגבולות ממישהי ש"הייתה מאוד שמנה וירדה פלאים".
מה הבנות לומדות מאתנו? שזה נורא להיות שמנה!
זה הופך לקלף פגיעה עוצמתי ביותר בגלל המשמעות שאנחנו מייחסות למושג הזה. לכן דבר ראשון עלינו לבדוק מה העמדות שלנו בנושא ומה היחס שלנו למשקל של עצמינו – ולא צריך לחכות עם העזרה לבנות שלנו עד שנעשה שינוי ביחס לגופינו. זאת יכולה להיות עבודת חיים אם נרצה להשקיע בכך, אבל כן נוכל לבדוק מה השדר שלנו כלפי הבנות ולהקפיד לעביר מסרים מחזקים ולא מחלישים ופוגעים, חלילה.
למעשה, אני ממליצה להתייחס להקנטות בנוגע למשקל כמו לכל הקנטה אחרת. נוכל לעשות זאת, אחרי שנפריד בין הסיפור שלנו עם המשקל לבין הסיפור של הילדה, כך שהתכנים שלנו פחות יתערבבו עם התכנים שלה. הילדה נמצאת בשלבים של בניית דימוי הגוף והיחס שלה למראה ולמשקל. זה קריטי שנעזור לה לבנות דימוי גוף בריא ומשוחרר כמה שאפשר מדעות הסביבה.
כשהיא באה ומספרת על מה שחברותיה אמרו לה, חשוב להקשיב לה ולתת מקום לרגשותיה. לא נגיד לה: "אוי, הן מדברות ממש שטויות! אל תשימי לב אליהן!" או "תראי איזו מהממת את! מה זה משנה מה חברותיך אמרו לך!"
הילדה לא הייתה נפגעת אם הייתה לה אפשרות להפנים ולהגיד לעצמה את המילים האלה. אבל שם, מול החברות, היא מרגישה בודדה ועלובה. הנכונות שלנו להיות עם רגשותיה הקשים כשהיא משתפת בסיפור עוזרת לה להרגיש מחוברת אלינו ומועצמת.
היא מקבלת כוח כשאנחנו מקשיבות לה בעניין, מאמינות לחוויה שלה ותומכות בה בלי להיבהל בעצמינו. כדאי לבקש ממנה לספר את הסיפור בפרטים: איפה זה היה, מה המילים שנאמרו לה וכו'.
חזרה על הסיפור מאפשרת לילדה לחוות את הסיטואציה, אבל בנוכחות האמפתית והמעודדת שלנו וכך לעבד את הזיכרון הכואב. חשוב להדגיש לילדה שהיא בסדר כפי שהיא.
לפעמים חברות פוגעות, כי יש להן עניינים משלהן שהן מתמודדות אתם. ילדה שטוב לה בפנים, לא אמורה לפגוע בחברתה. אחרי שהיא כבר רגועה יותר, כדאי לשוחח עם הילדה על הנושא של המשקל. מה היא חושבת עליו, מה זה אומר להיות שמנה או רזה, מה משמעות המשקל?
הרבה פעמים כבר בגילאים האלה (6-7) ילדות עסוקות במשקלן ובהשוואות עם חברותיהן. הייתי ממליצה להסביר לילדה שה' בורא אנשים עם גוף שונה, בדיוק כמו שהגובה או צבע העיניים שונים. אין כאן מקום להשוואה או יחס של טוב או רע. לכן זאת לא בעיה להיות שמנה, כי לא כולן נועדו להיות רזות.
נכון שהחברות משתמשות במילה הזאת כמילת גנאי, אבל זה אותו דבר כמו לצחוק על ילדה שהיא בלונדינית או ג'נג'ית. אנחנו רוצות לדאוג לגוף שלנו, להזין אותו בדברים בריאים וטעימים ולספק לו את מה שהוא זקוק: תנועה, שינה, היגיינה. זה מה שחשוב ולא המספר שרואים על המשקל.
בדרך הזאת הילדה תרגיש בטוחה ומחוזקת יותר ותוכל לעמוד בצורה טובה יותר מול הקנטות אפשריות. כמובן, זה תהליך שיכול לקחת זמן ולא מסתיים בשיחה אחת. גם כשאנחנו מאמינות בלב שלם שאין בעיה להיות שמנה, עדיין החברות עלולות להגיד אמירות מעליבות בנוגע אליו.
ילדות גדלות ומקבלות מהחברה עוד מושגים מזיקים בנושא, אבל המקום שלנו כאימהות נשאר חיוני ומשמעותי בכל התמודדות של הילדה או הנערה בנושא המשקל.
בנוסף, כדאי לחשוב ביחד עם הילדה איך להתייחס בפועל להקנטות של חברותיה: האם לענות להן או פשוט ללכת משם. הרבה פעמים ילדה שמרגישה מעוצמת תוכל למצוא דרכים איך להגיב נכון. הרי בדרך כלל הבעיה לא בחוסר במילים, אלא ברגשות של בדידות, פחד ובושה שמציפות אותה.
דבר אחרון שהייתי ממליצה בנוגע לילדה בת שש וחצי הוא לפנות למורה ולבקש לשוחח עם הבנות על העניין. בגילאים האלה למורה יש השפעה רבה על הילדות והן שותות את דבריה בצמא.
*כל מה שנכתב קשור גם לבנים. מטעמי נוחות כתבתי בלשון נקבה.
—
דינה קורול, ביבליותרפיסטית (M.A) מלווה הורים וילדים בהתמודדויות יומיומיות. (מחברת הספרים "מדריך לרגשות להורים ולילדים" ו"מדריך למוגנות להורים ולילדים")
