החיים הם דבר מפתיע.
משום מה לפעמים נראה לאנשים שהדרך שלהם לחיים סלולה, הם יודעים בדיוק מגיל קטן מה הם יעשו לכשיגדלו, הם יודעים בדיוק עם מי התחתנו, כמה ילדים יהיו להם, היכן יגורו וכד'.
לשאוף זה דבר אחד, לתכנן זה דבר אחר.
הייתה לי חברה בילדותי שהייתה שייכת לזן הזה, היא ידעה בדיוק מה היא תעשה, במה תעבוד ואפילו כמה שעות. בתור ילדה שלא חשבה קדימה כל כך אני זוכרת איך התפעלתי מזה, מהאפשרות לחזות את עתידך בפרטי פרטים. ועם השנים ככל שבגרתי סיקרן אותי האם באמת חייה נראים כך, כמו שהייתה בטוחה כל כך.
אז זהו, שמהפעם האחרונה שדיברתי אתה נשמע שהיא אפילו לא בכוון. לא שזה כל כך מפתיע בהתחשב בזה שהשיחה נעשתה אי שם בשנות העשרה המוקדמות, אבל יצא לי לא אחת להיתקל גם באנשים בוגרים כבר, שהקימו את ביתם ומשפחתם, ועדיין הם חושבים שהחיים הם כלי שנתון בידיהם.
ישנה הבדיחה הידוע, "אם אתה רוצה להצחיק את אלוקים ספר לו מה התוכניות שלך", היופי שבבדיחה הוא לא ההומור כמו המסר המתומצת כל כך, אנחנו ממש לא שולטים על חיינו, יש מי שיושב שם ומנהל ביד רמה את העולם, אנחנו חיילים קטנים על לוח שחמט, כמו בובות התלויות על חוט.
כרגע אנחנו נמצאים סגר השלישי במספר, מילה שנעשה שגורה על לשוננו, התרגלנו לחיות במציאות די הזויה ובלתי אפשרית, מציאות שמראה לנו עד כמה השליטה שלנו אפסית בחיינו.
כבר כמעט שנה שאנחנו נמצאים בתוך המעגל הזה, ספרים כבר הספיקו לצאת לאור על עידן הקורונה, ממשלה הספיקה לקום ולהתפרק, חיסונים הספיקו להתפתח. בקיצור פרק זמן מכובד לכל הדעות.
אך הזמן עושה את שלו, אם בסגר הראשון ישבנו ופשפשנו במעשינו, למה כל זה מגיע לנו ועל מה, בסגר השני די התרפינו, בסגר השלישי אנחנו כבר מביטים כבר אל האור בקצה המנהרה, רואים את החיסונים באופק ורק רוצים להיות אחרי התקופה המאתגרת הזאת.
בעזרת ד' היא תסתיים, והאם אז, נחזור שוב לשגרת חיינו המתוכננת והבנויה, או שנדע ונזכור שהחיים אינם תוכנית כבקשתינו, שיש מי שמנהל לנו את העולם גם שהקורונה כבר לא תהיה לנו כאן כדי להזכיר את זה. נקווה שנזכור תמיד.
