פעמים רבות נער עושה מעשה אסור, לפעמים מגזים בהתנהגות מעשית ולפעמים מגזים במילים, כאשר עלינו מוטלת האחריות ההורית להסביר לו את האסור והמותר שבכל דבר.
המשימה הופכת למורכבת במיוחד בהתחשב בעובדה שכמעט בכל מצב הנער יודע להסביר או להצדיק את עצמו. כך למעשה, נוצר מצב שבזמן שהנער טוען "הוא עצבן אותי קודם", או "אין לי כח לדברים האלו" ו"אמרתי לו שאם עוד פעם אחד הוא עושה את זה אשמתו", ההורה בכלל עסוק באיך להגיב במקום באיך להקשיב.
התגובה ההורית במקרה שכזה אמורה להגיע בצורה מעט מורכבת, מאחר והנער יודע לקחת אחריות, אך מנסה להתנער ממנה בתירוצים שונים. יש צורך להסביר לו את האיסור במעשים, אבל לתת אישור לתחושות. כלומר, לתת מה שנקרא תוקף לתחושה שהוא כעס או נפגע, ומאידך להציע דרך אחרת בו אנחנו מאמינים שנכון להביע את הרגש.
נער שחושב שהאינסטינקטים שלו לא נכונים ורעים, חושב שהוא יודע לעשות רק דברים אסורים. בכך הופך הילד הרע שבתוכו לחלק מהזהות שלו ואין לו מוטיבציה להשתנות. עם זאת, במידה ונצליח להסביר לו שהוא ילד טוב ורגשותיו טובים, יהיה לו רצון לתקן ולהשתנות.
בפנימייה לא מעט נערים מתוסכלים ממציאות חייהם והם מתחילים לדבר במרמור או בדכדוך. אנחנו כצוות טיפולי, מצד אחד רוצים ופועלים לתת לו הכרה לתחושות שלו, אך במקביל רוצים לעזור להם לחשוב על החיים בצורה חיובית יותר.
במשפט כמו "זה נורמלי להרגיש עצוב שעוברים דברים קשים, ולפעמים כבר מרגישים ואף אומרים שאין לנו כוח" אנחנו נותנים תוקף ואישור לחוויה של הנער. לרוב, חניך שחווה שיש לו זכות להרגיש את הרגשות שלו לא יצטרך להביע אותם במעשים אסורים ולא נכונים. במידה ונער כבר מתחיל להביע את עצמו בצורה אסורה, עלינו לומר: "אתה מרגיש כל כך עצבני – ובצדק – אך לא ככה מדברים". כלומר, אנחנו נותנים מקום לרגש ולחוויה – אך מסבירים מה מקובל ומותר. רק אחרי שמצבים שכאלו נרגעים, רק אז מדברים וחושבים איך לדברר את הרגשות לפני שמגיעים למצבי קיצון.
בתקופת הקורונה שממלאת את כל חיינו, גם מבוגרים יכולים להרגיש רגשות קשים כלפי המצב ויש צורך לאשר לעצמנו ולתת תוקף להרגיש את מה שעולה בתוכנו. באותה מידה שנאפשר לעצמנו להרגיש, תהיה לנו גם אפשרות לתת לילדנו לגדול ולקבל את רגשותיהם ואת עצמם.
—
הכותב הוא בנג'י גבלר, עו"ס קליני וראש הצוות הטיפולי בפנימיית 'קרית הילד' ירושלים.
