יש פסוקים שאנחנו מרפרפים עליהם מהר מדי. מרוב הרגל.
שימו לב לנקודות הבאות בפסוקים המוכרים מתחילת פרשת וישב: יוסף מביא את דיבת האחים רעה אל יעקב. אחר כך מתואר שיעקב אוהב את יוסף מכל האחים, ואז מופיע פסוק כואב "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום".
לא מובן אם האחים שנאו את יוסף בגלל שהביא את דיבתם רעה, או בגלל ש"ישראל אהב את יוסף מכל בניו".
זה מזכיר לי את האנקדוטה הבאה: "אבא, להיכן נעלם הפסנתר שקנית לאמא?" שאל דודי את אביו.
"החלפתי לה את הפסנתר בקלרינט", השיב אביו.
"קלרינט?" לא הבין דודי, "מה רע בפסנתר?!"
– "כשאמא מנגנת בקלרינט – היא לא יכולה לשיר תוך כדי"…
נקודה יסודית בעומק נפש האדם מלמד אותנו רבנו חיים בו עטר, ה'אור החיים' הקדוש: האחים שמעו שיוסף מביא את דיבתם רעה אל אביהם. טבע העולם הוא שבכזה מצב הם צריכים ללכת ליעקב ולהכחיש את השמועות.
כאן נתקלו האחים במכשול. "וישראל אהב את יוסף מכל בניו", והוא לא יקבל את גרסת השבטים לאירועים שסיפר יוסף. ואם אין לאחים יכולת להסביר את עצמם – "וישנאו אותו", את יוסף, שבגללו טענותיהם מסתתמות. "ולא יכלו דברו לשלום", הכוונה היא שאין אפשרות להשלים זה עם זה, אם לא מעניקים לשני את היכולת לשטוח את טענותיו בפנינו כראוי.
לא תמיד חייבים להסכים עם השני. אבל מוכרחים בכל מצב לתת לזולת להביע את עצמו, את רגשותיו ואת טענותיו. כל כך הרבה כעסים וטענות אפשר לחסוך אם שומעים את הזולת כמו שצריך, וכל כך הרבה נזק יכול להיגרם כשסותמים לשני את הפה או כשסותמים את האוזניים של עצמנו לדבריו.
—
הרב יעקב גולדברג הוא מטפל רגשי ומייסד שיטת 'שכל הנפש'
