"ומשה בן מאה ועשרים שנה…"(דברים ל"ד)
ימי הנהגתו של משה רבנו עבד ה', באים אל סיומם כשהוא עדיין במלוא כוחו. מפסוקי הסיום שקראנו בשמחת תורה.
והקב"ה, מספידו במילים המבטאות את רום ערכו – לא קם נביא כמותו… שפגש בשכינה, במדבר, לרגלי הסנה, ושנשלח אל העם במצרים להושיעם מיד צר, שעשה אותות ומופתים לפרעה ולכל עבדיו, והוביל אותם במדבר, ועוד ועוד.
שעלה לשמי רום ושהה עם המלאכים, להוריד להם את התורה!
וכשהוריד עמו את הלוחות הראשונים שהיו מעשה אלוקים, ראה בתחתית ההר את העם ברֵעוֹ – ושיבר את הלוחות לעיניהם, וזה שבחו.
כמה קשה לחשוב על הרגע הנוראי הזה של ההחלטה לשבר את הלוחות. הרי הלוחות היו תכלית ופסגת בריאת העולם אשר התנפצה בשל דַלוּת העם במעשה העגל. ללוחות הברית, לא היה אז מקום בעולם כשאנשים הרחיקו את עצמם כל כך מן הקדושה בה יכלו לשהות. לא אליהם, ולא כך, יועדו אותם הלוחות, ואין…
יהושוע, מלא רוח חכמה, הוא זה שקיבל את הנהגת העם לידיו בתוך האבל על לכתו של רבו. הוא אזר את כוחותיו להמשיך בכל עוזו באותה הדרך, בידעו היטב את שלפניו, ולא חת.
יהושוע היה ראוי לכך. הוא הלך אחרי משה בכל מקום, גם כשבואו לא הסב לו כבוד או עונג רב. כשהעם כעס, והאשים, והכאיב עד לקצה הגבול, גם שם הוא היה לצדו. תמיד היה.
חשבתי על הימים האלו, ימי הקורונה המתארכים, במיוחד בזמן ההקפות בשמחת תורה.
מידי שנה, ילדינו מילאו את רחובותינו. תמיד היו עמוסים בממתקי 'כל הנערים' – עד לעייפה. המינון השקט הזה, הציף בי דמעות. היינו רגילים לאחרת…
היו 'הקפות', והיו גם 'כל הנערים', באמת שהיו. אבל זה לא זה.
ההגבלה על החופשיות לנוע, והכולם בהמונינו ביחד, זה לא היה. נזהרנו, התרחקנו, השתדלנו לשמור ככל שהיה אפשר, עשינו את המיטב במלוא האחריות הציבורית, ובאמת זה היה אחרת.
אז מה יהיה הלאה? מי יוכל להשיב את הגדולה ההיא אל כנה? מי יהיה זה שייקח על עצמו לסקל אבן אחר אבן במלוא החזון, ולאסוף את הציבוריות שלנו ביחד, ולנשאה אל על?
היו אנשים שעשו זאת.
כ"ק מרן האדמו"ר מקלויזנבורג זצוק"ל, מרן הגרי"ז מבריסק זצוק"ל, מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצוק"ל ועוד רבים וגדולים וטובים שראו את השליחות הגדולה הזאת מול עיניהם, כל העת, ונתנו למענה את החיים שלהם, והם הצליחו!! הם בנו את היהדות החרדית מן המסד אחרי בעירת המשרפות! הם בנו וקוממו את עולם הישיבות מתוך האפר! הם הקימו את העם לתחיה רוחנית, הם אספו אחד מעיר ושניים ממשפחה, כהבטחתו של בורא העולם- שהתורה, לעולם 'לא תשכח מפי זרעו…' !
לא באש היא תשכח, ואף לא במים. לא בחרב, ולא במגיפה, לעולם התורה לא תשכח.
שמעתי מניצולת מלחה"ע השניה, שבשבת הראשונה לשחרור המחנה בו שהתה, מידי הגרמנים, הג'וינט הביא להם אוכל של שבת. אנשים שכבו שם על הדרגשים בחוסר עניין בחיים. אין להם בשביל מה לקום. לא שבת ולא עולם. זהו. וכ"ק האדמו"ר מסקולען זצוק"ל, קם אז כארי על רגליו התשושות, ערך את השולחן במה שכן היה לו, וניסה להוציא אנשים מדרגשיהם, אך לשווא. אין להם עניין. הוא החל לזמר 'לכה דודי' ונגינות השבת בקולו הערב והבוטח. וקולו, עלה וגבר, התנגן וערג לקל עליון. דמעות רותחות הציפו כל עין שנותרה שם.
אט אט קמו אנשים מדרגשיהם וחיברו את עצמם שנית אל החיים… השולחן התמלא והזמירות המיותמות שבו להתנגן, והם היו שם.
ברוך השם שאיננו באותו מקום. אבל אותם האנשים שראו את ה'אֵין' הענק, ולא נכנעו לו, הם היו עצומים, והם חייבים להוות לנו דוגמה!
כי תמיד יש ותמיד יהיו אנשים שיכולים.
כל אחד מאיתנו יכול לעשות בשביל כולנו גם בשעה הדלה הזאת.
ושלא נשכח, שגם מחשבה טובה, תצטרף למעשה טוב!
שנרבה לעשות רק טוב וגם נצליח.
ושתהיה לכולנו – שנה טובה!
