ביום שישי האחרון התקיים יום הילד הבינלאומי. בשנת 1954 המליצה העצרת הכללית של האומות המאוחדות למדינות החברות בה, לציין מידי שנה את יום הילד הבינלאומי. התאריך שנקבע הוא 20 בנובמבר, היום בו אישרה העצרת הכללית את האמנה לזכויות הילד בשנת 1989. ביום זה מגויסת התקשורת להגברת המודעות לרווחתם ולבריאותם של ילדים בכל רחבי העולם, ולעידוד האחווה וההבנה בין ילדים.
אז אמנם אנחנו מספר ימים לאחר ציון התאריך הרשמי, אך עבורנו כל יום הוא יום הילד, הלא כן?
ביקשתי ממספר אימהות לשתף אותי בתובנה: מהו היום הזה עבורן ומדוע הן חושבות שהוא חיוני?
זמן איכות
בעידן הסהרורי שאנחנו נמצאים בו בין העבודה, בית, המטלות והמסכים, נכון שאנחנו נותנים גם תשומת לב לילד. אבל אולי צריך לתת ליום הזה יותר משמעות גם בעיננו וגם בעיני הילד, לקיים שיחה אישית עם הילדים שלנו, אולי יום כייף משותף, טיול או משהו, זמן איכות… לשמוע מה עובר בראשיהם של ילדינו ומה עובר בראשינו בזכות ילדינו.
זה בסדר להרגיש ככה
ייתכן שהילדים שלנו נפלו למציאות שאפילו אנחנו מבולבלים בה ולא יודעים מה יהיה. הקורונה שיבשה לעולם מאוד את המקום המוכר. השגרה שהייתה פחות או יותר ידועה ופתאום כולנו יצאנו מאזור הנוחות.
ייתכן שהילדים שלנו הרבה יותר תלושים ולא מרגישים בטוחים, במיוחד לאור כך שראשי המדינה ומשרד הבריאות וכו' אמרו כל פעם משהו אחר והילד שומע את זה ומרגיש בפנים סוג של לא מוגן.
לא מספיק מסבירים להם מה קורה פה, כי בעצם גם אנו לא ממש יודעים.
ייתכן שעוד שנתיים, שלוש, הכל יראה אחרת ואפילו אנחנו נתפלא ונאמר: מה, הייתכן שבשנת 2020 לא הרשו להתפלל בבית כנסת? הייתכן שלא הרשו חתונות? האשימו את החרדים שהם מפיצי מחלות? אנשים קיבלו מכות על היותם… הייתה אנטישמיות ושנאה כי אתה משתייך למגזר ה…
בקיצור, בעולם כזה מבולבל ולא יציב, יש מקום להניח שהילדים שלנו צריכים יותר תמיכה, הקשבה, להביע את הפחד שלהם. לשוחח איתם ובעיקר להבין ולתת מקום למה שהם אומרים/פוחדים ולתת להם תחושה שזה בסדר להרגיש כך.
משל ונמשל
מעשה בסבתא שהיתה מחפשת בפחים. הנכדים שלה התביישו בזה, וכל הזמן היו מבקשים ממנה לחדול. לא היה חסר לה כלום, אבל היא עדיין היתה ממשיכה במנהג המוזר והמשפיל.
יום אחד, לפני שנפטרה, היא פתחה את סגור ליבה וסיפרה: כשהגיעו הצוררים הנאצים לפנות אותם מהבתים למחנות הריכוז היא הצליחה להוציא מהבית 2 דברים. 1 שקית עם כלי הכסף והתכשיטים כי חשבה שתוכל למכור אותם להשתמש ולשרוד, ובשקית השניה הניחה את התינוק הקטן בן כמה חודשים… וברחה החוצה.
כשהגיעה לפתח המחנה, החייל ימ"ש אישר לה לקחת איתה רק שק אחד, ושק אחד הוא השליך לה לפח. היא היתה בטוחה שהיא משליכה את השק עם כלי הכסף, אבל בדיעבד התברר לה שהיא השליכה את התינוק הקטן.
היא לא סלחה לעצמה כול ימי חייה.
כשהגיעה לארץ היא המשיכה לחפש בפחים את התינוק שלה.
הרבה אנשים לפעמים בטעות זורקים את השק החשוב באמת לפח, בלי כוונה. במרוצת החיים. בקשיי ההישרדות.
בשבילם צריך יום מודעות. כדי להזכיר להם שכל מה שנשאר פה אחרינו זה הנשמות המדהימות האלה שלפעמים זה אתגר לא כל כך פשוט לגדל אותם – אבל הם המנייה הכי רווחית שלנו.
