ח"כ ישראל אייכלר, החוק הזה הוא אחד החוקים המובנים מאליהם, ולכאורה לא היו צריכים אפילו לחוקק אותו במיוחד. אני מדגיש; אין שום הצדקה להיות אלים בגלל משהו שלא מצא חן בעיניך, גם אם אתה צודק. לכן החוק הוא טוב, ואנחנו נתמוך בו, בפרט שלמגזר הזה שנקרא עובדי רפואה וסיוע אין אויבים שמחפשים לבוא ולהיות אלימים כלפיו; להפך – כל אדם שנזקק לרופאים, שנזקק לאחים, שנזקק לעובדי בתי חולים ומרפאות, חש הכרת טובה על הסיוע ועל העזרה.
אם יש – ויש אלימות בזמן האחרון יחסית – זה נובע מהתפרצויות של אנשים שמרגישים חסרי אונים מול המערכת הרפואית. אני רוצה לייצג פה את החולים חסרי האונים ובני משפחותיהם שאינם אלימים. הם חשים לפעמים אלימות מילולית, התעללות, התעלמות, קרירות ואטימות מצד המערכת הרפואית. חולים יכולים להתפוצץ ולחכות שעות ולראות איך מעדיפים הטיפול באנשים אחרים, על פניהם, בגלל שהם מכירים, בגלל שיש להם חברים – ויש אחרים שלא. כל העוולות האלה, כשהן נעשות בתור בדואר – ניחא; כשהן נעשות כשאדם חולה, כשיש להם אבא זקן ששוכב שעות ארוכות בחדר מיון – 15 שעות, 16 שעות, 24 שעות, ובגלל שאין להם מספיק מרפקים ולא מפחדים מהם, נותנים להם להינמק שם – לפעמים בגלל נסיבות טכניות, כי אין מקום במחלקה – זה גורם לזעם גדול מאוד ולעוול גדול מאוד.
את זעקתם של אלה אנחנו צריכים לזעוק. אנחנו צריכים לבוא למערכות הרפואיות ולמנהלים הרפואיים ולדרוש מהם: אל תתעללו בחולים. יש לכם בעיה עם צוות? תביאו עוד צוות; יש לכם בעיה עם תקציב? תביאו עוד תקציב. תקציב הבריאות הולך וגדל, והשירות הולך ופוחת.
אני אומר את זה כאחד מתוך מיליוני אזרחים שנקלעים בבתי חולים. אני רוצה לומר שרוב רובם של הרופאים עובדים במסירות נפש ונופלים מהרגליים בגלל היעדר מספיק אנשים – אני לא מאשים אותם. אני מאשים את העובדה שאין מספיק אנשים. וכשאין מספיק אנשים, אין מי שיעניק טיפול ראוי במיון ובמחלקות ובמרפאות. כשאין מי שיכין את המחלקות, משאירים אנשים בחדרי מיון. כשמשפחות מצטופפות בחדרי מיון, יש התפרצויות של זעם.
לכן, הדרישה היא לא רק להציב שוטרים רבים יותר, אלא גם רופאים רבים יותר, אחים נאמנים יותר, עובדי שירות רבים יותר. ואז, כשהמערכת הרפואית תהיה נרחבת יותר, יהיו פחות אנשים זועמים ופחות אנשים שמרגישים שמתעללים בהם בגלל שאין להם כוח, ולא בגלל אלה שיש להם כוח, סיים ח"כ אייכלר את נאומו.
