עולם החסידות כמרקחה. ההיסטוריה החסידית לדורותיה אמנם ידעה להכיל אדמו"רים ומנהיגי קהילות בישראל שהתאימו להגדרת "אב בחכמה ורך בשנים". עולם האדמו"רים לדורותיו כבר ידע להכיל ראשי עדה צעירים שבוכרו על ידי קהל החסידים על פני אחיהם הגדול.
אלא שהפעם כך נדמה, עיקרון 'פומביות הדיון' חטא למטרה בכך שהפך מרכושם הפרטי של מאות החסידים המתאבלים על הסתלקות רבם הנערץ אליו היו מקושרים בעבותות אהבה ויראה, לנחלת העם שבשדות.
כמה בלתי מוסרי העובדה שבעלי שיח שסך ההכרות שלהם עם הנידון מסתכם במבט חטוף על תמונת אדמו"ר כזה או אחר במגזין התמונות השבועי שנשלח אחר כבוד אל שקית ה'גניזה' הביתית, מעניקים דרור לאצבעותיהם, תוך הבעת והצגת תובנות בנושאים שגדולים מאתנו אינם מתיימרים לגלות בהם הבנה.
כמה גדול הפער בין להיות ניזונים מרס"ן שמועתי ומפוסטים הסותרים אחד את השני בשלל טיעוניהם, עד כי כבר ניתן להתבטא בדעתנות מופלגת ולחוות דעה בשאלה האם דעתו של אישיות כזו או אחרת הייתה מושפעת מרוח הקודש או מלחצים כאלו ואחרים. כמה קלות ראש ועזות מצח נדרשים מאתנו כבני אדם, כדי להשתתף במשחק הזה שגדול בממדיו מאתנו העם שבשדות המסתתר מאחורי המקלדת?
כמה מנותק ומנוכר צריך להיות, על מנת להתעטף באיצטלא של 'אנשי אמת', להתבטא ולהכריע בנושא שעד לפני שבוע שמות השחקנים בכלל היו זרים לנו, שלא לומר כי כלל לא היינו מודעים לגבם, כמה יומרני צריך להיות כדי להעז להתבטא ברשות הרבים בתחומים שעד לפני ימים אחדים עולם המושגים שהפך למושא הדיון הציבורי, היה זר לנו וכלל לא התיימרנו לגלות בהם הבנה. זה פשוט לא עניין אותנו. יותר מכך, כלל לא ידענו על קיומם.
אין ספק כי הסתלקותו של כ"ק האדמו"ר מסדיגורה זצוק"ל בטרם עת לאחר 7 שנות מלוכה מאירים ומזהירים באור יקרות בוהק, בעוד שטרם זכה להשיא את כל צאצאיו הינה טרגדיה במלוא המובן והמשמעות.
אלא שהצער והכאב גוברים עשרת מונים כאשר גורמים שאינם חלק מהמשפחה הגרעינית בוחשים בקדירה, מחטטים בפצעי המשפחה האבלה ובמקום לתת לה להתכנס אל תוך עצמה, לאסוף את שבריה ולקבל החלטות על 'החיים שאחרי' האובדן, מתיימרים בעלי ריב ומדון קלי דעת, על פניו נטולי אינטרסים, להתעבר על נושא לא להם ומעניקים לעצמם את הזכות לבחוש בקדירה לא להם תוך עטיית ארשת פנים בדיונית של 'דאגה' של מוסר וערכים מזויפים, משל מינימום היו מתחזקים את החצר ולו באמצעות הוראת קבע סמלית.
חכמים, היזהרו בדבריכם!
