בסוף השבוע שעבר דיברתי עם אח שלי בטלפון
התאוששת? שאלתי אותו
הא. הוא אמר. האמת שזה לא קל.
ביום שני קרא לו חבר מהישיבה, להצטרף יחד עם עוד כמה חברים, להגיע לחתונה של איתי, חתן לא כל כך צעיר, כדי לעשות שמח בחתונה.
הוא התלבט. היה לו יום מעייף וקצת קשה, אבל הוא החליט לזרום. יש לו תחביב כזה, של חתונות מצווה. להגיע, לרקוד, לשמח. זה דווקא עשוי לישפר לו את המצברוח, ככה הוא חשב. חתונה זה דבר משמח, לא? אז הם נסעו, הוא והחברים. והריקודים היו באמת שמחים ויפים. באיזה שהוא שלב הרימו את החתן על שולחן, כמו שעושים הרבה פעמים.
היה נראה לי לרגע שהוא לא כל כך יציב הוא מספר לי ניסיתי לסמן לו מרחוק שיישב, ותוך כדי אני רואה אותו מאבד יציבות ונופל.
בחתונה שלו, אח שלי כבר לא יסכים שירימו אותו על שולחן. ולא רק הוא. הסיפור הזה גרם זעזוע לכולם.
גם לי. אולי דווקא בגלל שבדרך כלל אני מהטיפוסים שלוקחים סיכונים, ובדרך כלל נוקטת בגישה של 'מה כבר יכול להיות?', אבל יש תחומים, כך מסתבר, שאסור לקחת סיכון.
ונשמרתם, לפעמים אנחנו נוטים לשכוח, זה אחד הציוויים בתורה. ממש כמו שאנחנו מצווים על שמירת שבת או שמירת הלשון, הקב"ה ציווה אותנו על שמירת הנפש. השנה האחרונה לימדה אותנו את המסר הזה שוב ושוב ושוב.
אז אולי אפשר לקחת את הזעזוע ולהפוך אותו להזדמנות לקבל על עצמנו קבלה קטנה ב'ונשמרתם': דוגמאות? לא חסר. לא לעבור באדום גם אם יש רכבים רק מרחוק וממש ממהרים, לא לחסוך 290 שקל על חשמלאי מומחה או טכנאי גז כשצריך תיקון, לא לגהץ ברגליים יחפות (כן. לפעמים זה קשה…) לא להתחכם עם חיבורים פיראטיים. לא לסמוך על הזיכרון כשהילד ברכב מאחורה, ולהשאיר תזכורת. לא לקחת סיכונים מיותרים.
זה המקום לציין לשבח את הזמרים והתזמורות שהודיעו שהם יפסיקו לנגן כשמעלים את החתן על שולחן. זה צעד אמיץ, שדורש מהם לרגע להיות לא נחמדים. אבל לעולם לא נדע כמה עוגמת נפש הם חסכו לנו, וכמה הם הצילו חיים. תחשבו לפני. תהיו זהירים. ורק בריאות ובשורות טובות לכולנו.
—
היי, אני מירי הופמן יגלניק עורכת הלובי הנשי כאן בבחזית, אני כאן מאחורה, מחכה למילה ממך [email protected]
