דני היה בטוח שפרופסור קוצמן שונא אותו.
רק בגלל זה, היה דני בטוח, דאג קוצמן להכשיל אותו במבחן שנערך בכתב; מצא כל מיני סיבות טיפשיות להוריד לו חצאי נקודות ונקודות שלמות, עד שהעניק לו ציון הקטן בנקודה אחת מהציון הנדרש כדי לעבור את המבחן.
למרות כל זאת, כשראה דני את הפרופסור ברחוב, בירך אותו בנימוס: "שלום".
"אני לא אומר שלום לטיפשים", השתלח בו הפרופסור בגסות.
"אני מצטער לשמוע", השיב דני בכנות. "אבל אני לעומתך – כן אומר להם"…
• • •
הקדוש ברוך הוא מצווה את משה לפרסם את שכרו של פנחס, על כך שהרג את זמרי: "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום".
אנו יודעים שהקדוש ברוך הוא משלם ב'מידה כנגד מידה'. אם כן, מאחר שמעשהו של פנחס היה להילחם ברע ולמגר אותו, מפני מה זכה דווקא לברית 'שלום'. ומה אנחנו יכולים לקחת משכרו של פנחס בשביל להיות טובים יותר.
"הרב חייב לעזור לנו", ביקשו פרנסי העיר לומזה מהגאון רבי ישראל סלנטר.
באותם ימים כיהן כמרא דאתרא בלומזה הגאון רבי יהושע לייב דיסקין, שנודע לימים בכינוי "השרף מבריסק". הוא ניהל את העיר ביד רמה ושקד על תקנתה הרוחנית ללא הרף, תוך שהוא מתקן תקנות וגודר פרצות.
מעשיו של הרב הפריעו לכמה מראשי הקהל, שראו את עצמם עד אז כבעלי הבית של העיר ועשו ככל העולה על רוחם. הם ניסו להילחם ברב העיר ולהצר את צעדיו, אולם יהודי שהדבר היחיד שמעניין אותו הוא רצון השם וצרכיו האישיים אינם תופסים אצלו מקום כלל – אין באמת כיצד להרע לו…
עתה ניצלו הפרנסים את ביקורו של הגאון רבי ישראל סלנטר בלומזה, ידידו משכבר הימים של 'השרף'. "כהונתו של רבי יהושע לייב גוררת הרבה מחלוקת וצער בעיר. אנחנו מוכנים להעניק לו סכום כסף רב מאוד, שייקח את רעייתו וילדיו ויעבור לעיר אחרת. ככה ישוב השלום לעיר". רבי ישראל נדרש על ידם לשכנע אותו להסכים.
"בעיה", המהם רבי ישראל סלנטר. "בעיה גדולה". הוא הסביר לפרנסים שאמנם יש שתי קבוצות בעיר, אבל אם המרא דאתרא ילך, בהכרח שאלו שכן אוהבים אותו – יצטערו.
"אתן לכם עצה פשוטה", סיכם רבי ישראל, "תארזו אתם את חפציכם ותעברו עם בני משפחותיכם לעיר אחרת. בניגוד לרבי יהושע לייב, אני בטוח שאיש מתושבי העיר לא יצטער על חסרונכם"…
בספר 'נחמד מזהב' הביא יסוד מדברי מהר"ל מפראג: שלושה מיני שלום יש בעולם.
א. יש 'שלום קר'. שני אנשים (או מדינות) שלא נלחמים ביניהם. אין להם שום יחסי אהבה-שנאה, הם פשוט אדישים זה לזה. חיה ותן לחיות.
ב. השלום השני שהוא מעולה יותר, הוא שלום של אוהבים. בני משפחה, חברים טובים, שנהנים זה במחיצתו של זה, מגיעים לשמוח אחד עם השני וטוב להם יחד.
ג. אבל השלום הטוב ביותר, מסביר מהר"ל, הוא לדעת להיות מחובר לשני לא רק כשנחמד וכיף ומתוק לו, אלא בעיקר כשרע לו, כשקשה לו. אם אז יודע החבר להשתתף בצער, לנסות לסייע במה שניתן – זה אומר שיש ביניהם שלום אמיתי. זוהי למעשה תכלית השלום.
מבאר ה'נחמד מזהב': לפנחס הפריעה עד מאוד העובדה שיהודים מתים בגלל מעשהו של זמרי. יש מגפה משתוללת ונפשות יקרות נאבדות. הצער הגדול בצערם של ישראל הוא שהביא אותו לעשות מעשה קיצוני של הריגת היחיד החוטא – למרות שידע שהוא עלול לשלם בנפשו – כדי להציל את האחרים הסובלים בגללו.
אמר הקב"ה: אתה פעלת מתוך דרגת השלום הגבוהה ביותר, כי אכפת לך שיהודים לא יסבלו? "הנני נותן לו את בריתי שלום", תכלית השלום!
• • •
בפרשת בחוקותי לימדה אותנו התורה "ונתתי שלום בארץ" – "אם אין שלום – אין כלום" (רש"י).
אלא שלמרות כל המאמצים והרצון הטוב, לפעמים קשה עד בלתי אפשרי לעשות שלום. קורה שמעשים שנעשים בשם השלום – כמו לומר 'שלום' לפרופסור ברחוב – מתפרשים באופן אחר בעיני הצד השני ומלבים יותר את האש.
גאון המוסר רבי ישראל סלנטר מעניק לנו את 'מבחן השלום': אם אנחנו חלק מהבעיה ואכפת לנו לדאוג לפתרון, במקום לבקש מהאחרים להתגמש בשבילנו 'למען השלום', מוטב נסלק את עצמנו ונתגמש. למען אותו שלום בדיוק…
