בימים אלה נערכים המונים למסע לרבאט שבמרוקו, לשהות ביום הכיפורים במעונו ובית מדרשו של האדמו"ר רבי יאשיהו פינטו, שיעבור לפניהתיבה בכל תפילות היום הקדוש.
בהסבר מפורט שאמר האדמו"ר, על מהות הימים, הוא כותב על כוחם המיוחד של ימי התשובה, וההכנה לכל אדם בימים אלו
כך הסביר הרב פינטו:
נמצאים אנו בימי עשרת ימי תשובה, ימים אלו נפלאים ונשגבים, ימי חסד וחנינה מאת השם יתברך, אשר חפץ חסד הוא, ובכל שנה ושנה ישוב ירחמנו ונותן לנו, את האפשרות והזכות לשוב בתשובה ולכפר את אשר עיוותנו.
וימים אלו נפלאים ונשגבים ומעלתם גדולה משאר כל ימי השנה, עד שדרשו חז"ל (במסכת ראש השנה יח'), על דברי הנביא ישעיה שקרא ואמר: "דרשו השם בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" – אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. ובימים אלו קרוב השם יתברך בקרבה יתירה ומיוחדת וכביכול, ממציא את עצמו ומתקרב לעם ישראל, כדי שיחזרו בתשובה.
לכן, ימים אלו, אינם במניין הכללי של השנה, אלא קובעים לעצמם מניין ותקופת זמן נפרדת משל עצמם
וכן פירשו דורשי רשומות שתקופת הזמן שמראש השנה לראש השנה, היה צריך להיקרא בשם "שסה", כמנין שס"ה ימים שיש בין ראש השנה אחד למשנהו. אלא, קבעו חכמים שתקרא בשם "שנה" כמנין שנ"ה ימים והעשרה ימים הנותרים, אלו עשרת ימי תשובה, הרי הם מנין של זמן נפרד ונבדל משאר ימות השנה הרגילים.
חז"ל מספרים (יומא פז') דבר מופלא על רבי אבא, הידוע בכינויו "רב"; שהיה בשכנותו קצב, שהיה גס רוח ונעדר מידות טובות. באחד הימים ציער אותו קצב את רב, ופגע בו בצורה שלא הייתה לכבודו של רב. כמובן שחטאו של הקצב היה גדול עד למאוד, שפגע וביזה את גדול הדור ומטבע הדברים, שהיה צריך להגיע ולבקש את מחילתו של רב. אך אותו קצב המשיך במריו ולא בא לבקש את סליחתו של רב. כשהגיע ערב יום הכיפורים, ראה רב שאותו קצב לא בא לבקש ממנו מחילה. הקדים ויצא לכיוון חנותו של אותו קצב כדי להתפייס עימו. כשהיה בדרכו לשוק פגש אותו רב הונא, שאלו: להיכן הולך מר?! השיב לו רב: לפייס את פלוני הקצב! נחרד רב הונא מחוצפתו של אותו קצב על שגרם לרב בכבודו ובעצמו להגיע אליו בערב היום הקדוש כדי לפייסו. ורב הונא ספק את כפיו ואמר בינו לבין עצמו: "כעת נפש הולכת להיאבד מן העולם"… התלווה רב הונא לרב בדרכו. כאשר הגיעו בסמוך לחנותו של הקצב, היה עסוק הקצב באותה שעה בפירוק ראש של בהמה וסכין הקצבים בידו, הבחין הקצב ברב והפטיר לעומתו בזילזול: "אבא, לך מכאן, אין לי שום עסק איתך". הקצב ברשעתו, אפילו לא כינה את רב בשם תואר של כבוד, אלא פנה אליו בשמו הפרטי! מספרים חז"ל, שתיכף ומיד כשהשלים הקצב הרשע את אמירתו המזלזלת כלפי רב, בעודו מכה בראש הבהמה בסכין הקצבים שבידו, ניתזה עצם ופגעה בראשו והרגתו לאלתר. מעשה נורא ומופלא, שיש בו לימוד עצום על חומר העוון בפגיעה בצדיקים ותלמידי חכמים.
אך, הקושיא הגדולה ביותר היא
מדוע ראה רב צורך ללכת ולטרוח בכבודו ובעצמו, בערב יום הכיפורים, עד לחנותו של אותו קצב, על מנת לנסות להתפייס עימו. הלא החובה לטרוח ולפייס, הייתה חובתו של הקצב, שהיה צריך לבוא הוא ולבקש את מחילתו של רב. ואם רב הטריח עצמו ללכת אליו, הרי שיש דברים בגו! מבארים חכמי המוסר, שרב למד זאת מהקב"ה בכבודו ובעצמו! שהרי בימים אלו שבין ראש השנה ליום הכיפורים, אנו צריכים וחייבים לחפש את קרבת ה' ולהמציא את עצמנו אל ה' ולבקש מחילה. כיוון שאנו חטאנו פשענו ומרינו בכל ימות השנה, והקב"ה רק השפיע עלינו טוב. אך עם כל זאת, הנביא ישעיה גילה לנו, שהקב"ה בכבודו ובעצמו, ממציא את עצמו אל בני ישראל כדי שיבקשו ממנו סליחה ומחילה. וכיון שכך, חייבים אנו לדרוש אל ה' ולקרוא אליו בכל ליבנו, וכמאמר הנביא: "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב".
מו"ר זקננו הרי"ף ד'עין יעקב', זכותו תגן עלינו, כתב: שבכל ימות השנה יש מעלה מיוחדת לתפילה בציבור, תפילת רבים, והן אל כביר לא ימאס בתפילת רבים. ובוודאי שתפילת יחיד גם יש לה מעלה, אך תפילת הרבים יש לה מעלה גדולה יותר. מחדש הרי"ף חידוש עצום, שבעשרת ימי תשובה, כל כך קרוב השם לכל קוראיו, עד שגם לתפילת היחיד יש מעלה של תפילת רבים ותפילת הרבים, בעשרת ימי תשובה, אין אנו יודעים לשער את גודל מעלתה. ימים אלו של עשרת ימי תשובה, הם בבחינת מה שנאמר בשיר השירים: "קול דודי דופק, פתחי לי", הקב"ה ממציא את עצמו עד לפתח לבבנו, דופק ומקיש על חדרי מצפוננו, ואומר: פתחי לי! רק שנפתח פתח ולו הקטן ביותר, כחודו של מחט, ואז השם יתברך יערה עלינו רוח ממרום, ויפתח את ליבנו כפתחו של אולם גדול.
בימים אלו חובה עלינו להאזין למסרים העדינים שנשלחים אלנו ממרום, חובה עלינו לשמוע את "קול דודי דופק", לנצל את השעות והימים המיוחדים הללו ולזכות לקרבת השם המיוחדת שיש בימים אלו
בימים אלו הזכות היא גדולה וניתן לקנות את עולמנו הרוחני בשעות מועטות, ויש קונה עולמו בשעה אחת
