התפרצת בבכי מול הילד שלך, הילד שמע אותך ואת בעלך מתווכחים בקול. מה עכשיו? מילא להתעצבן מידי פעם על הילדים, לצעוק או להעניש אותם בגלל קושי אישי שלא קשור דווקא אליהם. מילא להרגיש לפעמים מותשת, עייפה או חסרת סבלנות כלפיהם. מילא להיות עסוקה בתקופות מסוימות ולא פנויה לצרכיהם הרגשיים.
אימהות רבות מסוגלות להבין את עצמן במצבים כאלו ולקבל את זה, מי פחות מי יותר. לעומת זאת, רגעים של חשיפת רגשות קשים בנוכחות הילדים, נתקלים בחרדה ובהאשמה עצמית קשה אצל הרבה מאוד אימהות. הרגעים האלו שאת שלא מצליחה לעצור את הדמעות ומתייפחת מול עיניו של ילדך שמתרחבות מפחד, או שאולי ילדך שומע אותך ואת בעלך מתווכחים בקול ושוב העיניים שלו מספרות לך כמה הוא נבהל מהטונים הגבוהים ומהמילים שנזרקות לחלל החדר. הזיכרון של הרגעים האלו צובט לך בלב ומייסר אותך ללא רחמים, במיוחד כשעולות המחשבות על נזק אפשרי שנגרם לילד בגלל שלא "שלטת בעצמך" ו"התפרקת" מולו.
איך ממשיכים מכאן הלאה? האם זה כל כך נורא שהילד חווה הצפה הורית כזאת? האם יש בכלל מה לעשות אחרי האירוע או שצריך פשוט לנעול אותו בפינת היסטוריה משפחתית שעדיף לשכוח לתמיד? הדבר הראשון והחשוב ביותר שעלינו לזכור ביחס למצבים כאלו הוא שהבעת רגשות עוצמתית בלבד לא גורמת לקושי אצל הילד. מה כן? הקושי נוצר כשאנחנו מתפרצות או בוכות והילד נשאר בודד עם תחושותיו המעיקות ללא כל הסבר ותמיכה מצדנו. המוח של הילד מצויד במערכת שסוקרת באופן תמידי ולא מודע את סביבתו ובודקת האם היא בטוחה. היא סוקרת גם את התגובות שלנו. אם הסביבה יציבה ומוגנת, הילד מרגיש משוחרר לעשות את מה שהוא אמור לעשות בתור ילד – להתפתח ולחקור את העולם בהתאם לגילו. במידה והסביבה נתפסת כלא בטוחה בגלל שאמא בוכה, או יש קולות רמים ונרגזים, המערכת נזעקת ומשדרת לילד שהוא בסכנה וצריך לפעול כדי להיחלץ ממנה.
אגב, לכן הרבה פעמים ילדים במצבים כאלו מתחילים לבכות, להשתולל, לריב, או להיפך – נכנסים למצב של קיפאון. מה שנראה לעין המבוגרת כהתנהגות מפריעה, בעצם מתברר כמנגנון הישרדותי שמטרתו להסב את תשומת לבנו למצוקתו של הילד ולעזור לו לחזור לחוף מבטחים. כל ילד פועל (לאו דווקא באופן מודע) במסגרת האפשרויות והכלים שיש לו בהתאם לשלב ההתפתחותי, הטמפרמנט, ניסיון החיים שלו ועוד כדי שנושיע אותו. התנהגות מפריעה היא תגובה טבעית לילד כדי לזכות בדבר שהוא הכי חשוב ובסיסי בשבילו – תחושת ביטחון. רגעים של הצפה רגשית או ויכוחים בין ההורים מצויים (כמעט) בכל משפחה. כמעט, כי אני לא אוהבת הכללות ואולי יש יוצאי דופן מעטים. ברור שאם הילד נחשף לרמות גבוהות של מצוקה הורית לאורך זמן, זה עלול להשפיע עליו באופן שלילי בהווה ובעתיד. אבל אני רוצה להתייחס למציאות רגילה פחות או יותר, שמאפיינת את רוב המשפחות. בכל אופן, אחרי שקרה מה שקרה יש לנו שתי אופציות: 1. לא להגיד כלום ולהמשיך עסקים כרגיל. האופציה הזאת משאירה את הילד לבד עם מציאות שהוא לא מבין אותה, תגובות קשות שהוא חווה בעקבות הפעלת מערכת האזעקה ותחושת חוסר ביטחון. 2. לגשת לילד ולתקף את הרגשות שלו, לתת לו הסבר בקשר למה שקרה ולעזור לו לחזור להרגיש בטוח. ביטחון רגשי מצריך הבנה. כשהילד מקבל הסבר מאתנו, מערכת האזעקה מקבלת אות הרגעה כי הוא מבין שהדמעות של אמא, או הוויכוח בין ההורים, לא מסוכנים כפי שהמערכת קלטה. היו לו תחושות קשות, אבל עכשיו אמא אתו, מסבירה לו את האירוע, וזה מרגיש הרבה יותר בטוח ורגוע. איך עושים את זה בפועל?
א. מתקפים את הרגשות של הילד:
"ראית אותי בוכה, וזה הפחיד אותך".
"שמעת את אבא ואמא מדברים בקולות רמים ונבהלת".
ב. מסבירים לילד מה קרה:
"לפעמים יש לי רגשות לא נעימים ואני בוכה, כמו שגם לילדים יש רגשות כאלה והם בוכים".
"לפעמים אבא ואני מתווכחים, והרגשות שלנו נשמעים בקולות גבוהים".
ג. לוקחים אחריות על הרגשות שלנו ומסירים אחריות מהילד:
"כשזה קורה אני לא כועסת עליך ולא עוזבת אותך. אתה לא עשית משהו לא בסדר".
"אתה בסדר. לא עשית שום דבר שגרם לנו לוויכוח".
ד. מחזירים לילד ביטחון במקום שלנו כהורים/כמשפחה:
"אני תמיד נשארת אמא שאוהבת אותך".
"אנחנו תמיד נשארים משפחה ועוד מעט נאכל ארוחת ערב ביחד".
דינה קורול, ביבליותרפיסטית (M.A), מלווה הורים וילדים להפוך התמודדויות יומיומיות להזדמנויות. מחברת הספרים "מדריך לרגשות להורים ולילדים" ו"מדריך למוגנות להורים ולילדים".
