שנת 1931… באחת מנסיעותיו הרבות בעולם, הגיע סזר דה טריי, איש עסקים מצליח, אספן וחובב נלהב של שעוני יוקרה להודו.
היה זה חורף, וטריי, היה בעיצומו של משחק פולו במסגרת המועדון של קציני הצבא הבריטי, שאליהם הצטרף במסגרת נסיעתו. במהלך המשחק, נשברה זגוגית השעון של אחד מקציני הצבא שנכחו במקום.
אותו קצין שהכיר את טריי ואת חיבתו ועסקיו בתחום שעוני היוקרה, זרק לעברו את הרעיון הבא בתסכול "אם רק היה אפשר להפוך את השעון ולסובב אותו במהלך הענידה ובכך להגן עליו, זה היה חוסך הרבה כאב ראש".
אני לא יודע אם הדברים הללו של אותו קצין נאמרו בהלצה או ברצינות..אבל טריי, שהיה איש עסקים ממולח וחד שידע לנצל הזדמנויות, לא המתין רגע דל והחליט לעשות דבר מה בנידון.
כשחזר סזר טיירי מנסיעתו , שם פעמיו מיד לחברו הטוב ז'אק-דייוויד לקולט, הבעלים של חברת לה-קולטר (כשלימים התאחדה עם ייגר והפכה לייגר לה קולטר) ופרש בפניו את אותו הרעיון. ז'אק כמובן התלהב ופנה לאדוארד לה קולטר ייצרן השעונים השוויצרי, שאיתו הרבה לעשות שיתופי פעולה , במטרה להגשים את החלום ולהפוך אותו למציאות.
בפני הצמד היתה בעיה, הרי אתגר הורולוגי אין כאן. כמו כן, אין כאן צורך במנגנון מורכב או בקומפליקציות מורכבות. סה"כ מה שנדרש כאן, הוא טריק עיצובי כלשהו, בכדי להגיע למצב שזגוגית השעון תהיה מוגנת.
השניים פנו למעצב הצרפתי רנה-אלפרד שובוט.
שובוט, מלבד היותו חובב שעונים והורולוג, היה מנוסה בתחום העיצוב, בפרט עיצוב שעונים. והיה למורה באחד מבתי הספר לעיצוב שעונים הנחשב ביותר בצרפת.
שובוט עמל, התוצאה הייתה שעון אלגנטי, עם חוגה מינימליסטית שיכולה להתהפך, כאשר הקייס האחורי המתכתי מגן עליו מפני זעזועים או מכות.
השם שנבחר הוא 'רברסו'. שזה בלטינית-'אני מסתובב'.
עוד דבר ששובוט רצה להגיע אליו, זה יצירת אופנה חדשה של התאמה אישית, זאת בזכות ניצול שטח הפנים הריק של הקייס האחורי שנגלה לעונד, כאשר השעון מסתובב.
הרעיון של שטח רחב שיכול לשמש להתאמה אישית, קסם לצמד היצרנים, ואכן כשהשעון יצא לשוק, אנשים ראו בכך הזדמנות של ממש בכדי לעשות את השעון יותר סנטימנטלי וייחודי.
חריטות, שיבוץ ואפילו ציור… כל אשר עולה על רוחם.
ה'רברסו' הראשון שיצא ב1931 לא הכיל לוגו יצרן אלא רק את שם הדגם, שני מחוגים ומראה אלגנטי מרובע בסגנון ששלט באותה התקופה ואותו הכתיב לואי פרנסואה קרטייה עשור קודם, בייצור דגם הטנק – הארט דקו.
הדגם הראשון הגיע רק בשני ווריאציות, צבע לוח שחור וצבע לוח לבן. בשנת 1934 הוצגה גרסה עם לוח שוקולד וחוגת שניות בשעה שש.
בשנת 1937, התאחדו כאמור שני היצרנים (דייויד לקולטרה ואדוארד ייגר) לחברה אחת- "ייגר לה-קולטרה".
הרוורסו הפך לשעון מבוקש ביותר. המון אנשי העולם הגדול אהבו את הסגנון ואת הטריק העיצובי, בייחוד שעל יצירה זו אחראים היצרנים הגדולים ביותר ואותה עיצב גדול האמנים אלפרד שובוט. אך נוכחנו לדעת , כי למציאות , תכניות משלה…
לרוע המזל, לאחר מלחמת העולם השנייה, כשהאופנה התקדמה והלקוחות עברו לשעונים העגולים, החלה דעיכה של סגנון הארט דקו בהשוואה לשנים קודמות.
המפלה האמיתית הגיעה בסוף שנות ה -60, בעקבות הפלישה של שעוני קוורץ היפניים לתעשיית שעוני היוקרה.
הצורך בשעונים מכניים ירד משמעותית, כמובן שהצורך בפטנט ההגנה של הרברסו לא היה נחוץ כלל וכלל. משום שמה הטעם להגן על שעון מכני שהיה יקר להחריד, קונים קוורץ במחיר זול משמעותית, ואם וכאשר מתקלקל או נשבר, קונים חדש.
למרבה המזל, סוחר שעונים איטלקי בשם ג'ורג'יו קורבו, הבחין בכמה שעוני 'רוורסו' שאינם בשימוש בבית הייצור במהלך ביקורו שם בשנת 1972.
בעסקה מהירה הוא קנה את כל המלאי שנותר (200 קייסים ריקים), התקין מנגנונים גנריים ומכר את כולם באיטליה.
מאותה התקופה במהלך השנים בהם התעשיה התאוששה ממשבר הקוורץ ,ייגר להקולטרה פיתחה את הרוורסו משני הכיוונים, גם בפן ההורולוגי, כלומר בהכלת קומפליקציות שונות וגם בפן העיצובי בקייסבקים שקופים ותצוגות אחרות , מתכות יקרות וכמובן מקסום תכונתו העיקרית- עמידות.
בשנת 1985 יצא הרוורסו הראשון העמיד למים. דבר שחיזק את מעמדו כשעון עמיד ואמין שניתן לעמידה בכל מצב.
לסיכום חברים, מדובר באחד השעונים שבאופן אישי אני אוהב במיוחד. תחשבו איזה כיף זה לענוד שעון בעל שני צדדים, או לחלופין שיש לך מרחב יצירה חופשי לצורך התאמה על קייס אחורי ריק.
וכמובן שעל כל הטוב הזה אחראית אחת מהחברות הנחשבות לעמוד התווך של תעשיית השעונים העולמית. בעיניי מדובר ביצירת מופת ואם יש כאן בקהל בעלים מאושרים של רוורסו כשהקייסבק האחורי ריק, תעשו לעצמכם טובה ותטמיעו חותמת אישית משלכם שתנציח את מי שאתם ואת מה שאתם בעיקר רוצים להתפאר בו ולהציג אותו.
שמות של הילדים, של ההורים, פסוקים דתיים, פתגמים, או אפילו דיוקן… תהיו יצרתיים (:
