כבר כמעט שנה של מציאות בלתי אפשרית. אני לא צריכה להרחיב לכן עליה. אנשים חוו את המחלה, בידודים בכמויות, פיטורים, חל"ת, ילדים בבית. במשך כל השנה הזו לא הייתי 'פריקית' של זהירות, אך אפשר לומר שלא הקלתי ראש בדבר. השתדלתי להימנע מהתקהלויות, לא הגעתי לאירועים גדולים, עשיתי מה שאפשר לעשות בגבול הסביר.
מיד כשפתחו את מערך החיסונים לגיל 35 הלכתי להתחסן במנה ראשונה וניסיתי לחיות על האיזון שבין שמירה בבחינת ונשמרתם לנפשותיכם לבין איבוד השפיות בקיצוניות. אני מכירה אנשים שלא הורידו לרגע את המסכה, שצעקו על אנשים בסביבתם לו לרגע הורידו אותה, חיטאו ידיים, עטו כפפות ומה לא… ובכל זאת נדבקו. לעומתם מכירה אנשים שלא נשמרו כמעט ולא נדבקו. מה שהבנתי לי בתוך ים המחשבות שהיו לי, זה שה' פשוט בוחר אחד אחד ומעניק לו את הנגיף. אחרת איזה הסבר יש למי נדבק ומי לא? הכל חישובים מדויקים של הבורא.
ביום ראשון האחרון נפלתי לסטטיסטיקה. רגע לפני קבלת מנת החיסון השניה, נדבקתי בנגיף. התסמינים הכואבים לא הותירו מקום לספק. כשהגיעה התשובה הרשמית, היה לי ברור לפני כן שאני חולה. כמובן שהכנסתי את עצמי לבידוד ולא באתי במגע עם הילדים.
אני כותבת לכן ממעמקי הבידוד שלי, בו יש לי מספיק זמן להרהר בחמקנות הזו של הנגיף. ניסיתי לשחזר אחורה את האנשים שפגשתי. מישהי אחת שרצתה לתת לי מעטפה שהיא חייבת לי, אני אמרתי לה שזה לא דחוף ואקח פעם אחרת והיא פשוט התעקשה, התקשרה כמה פעמים ולא ויתרה, ביקשה שאעבור אצלה. נחשו מה? היא צריכה עכשיו בידוד. איזו דרך יש להסביר את ההשתלשלות של העניינים?
כשמסתכלים בעיני בשר ודם ולא מחפשים משמעות, יכולים להיכנס למרה שחורה: מה נפלה עלי המחלה הזאת? איזה סיוט, מה עושים עכשיו בבידוד? מי יטפל בילדים? רחמנות על כל מי שנכנס לבידוד 'בגללי'.
כשמחליטים להעמיק, רואים את הדברים אחרת. הרי אני 'הכנסתי' לבידוד אנשים, אך גם אני הייתי שליחה. לא המצאתי לעצמי את הנגיף. מישהו העביר אותו אלי ודרכי הוא עבר הלאה. אם משחזרים ורואים דברים אחרת, כמו למשל אותה אחת שהתעקשה לפגוש אותי, יש דרך להסביר את זה חוץ מכוח עליון? ולמה זה קרה דווקא אחרי שהתחסנתי במנה ראשונה אחרי ששנה שלמה כמעט לא הייתי בסכנה ובקושי בבידוד? אז אחרי שהגוף כאב קצת פחות, החלטתי שאני רק בהודיה לבורא. כי גם אם אין לי תשובות, אני חייבת להודות. הודיה מביאה אהבה, אהבה מביאה שמחה, שמחה מביאה רפואה.
תודה לך בורא עולם ששלחת לי במתנה את הקורונה, שהכנסת אותי לבידוד, שאתה מכריח אותי ללמוד לקבל עזרה מאחרים, ליהנות מפינוקים כמו ארוחה מאחורי הדלת, להרגיש ביתר שאת את חשיבות הגוף שלי, לקבל ניסיון באהבה ולהוכיח שאני חזקה לקבל את השפע שלך, להודות שאני בת של מלך.
פשוט מדהים איך נקודת מבט משנה חיים, ואיך הנקודה החיובית גורמת להכל להיראות הרבה יותר טוב.
ולכן, קוראותיי היקרות, שמרו על עצמכן ועל חייכן וחיי יקירכן. המחלה הזו היא באמת לא צחוק בשום צורה. וזה אני כותבת עכשיו לחלוטין מניסיון אישי.
