כתב המהרי"ל "וכשמתחילין השלושים יום דרך בני אדם לכבד החדרים ולהדיח הכלים, ובראש כל דבר לקנות חיטים לעניים".
ה'דרכי משה' (אורח חיים, סימן תכט) הביא את דברי ה'אור זרוע' (הלכות פסחים, סימן רנה) שקובע את הדין של מעות חיטין: "מנהג הקהילות להשים מס על הקהל לצורך החטים, ליתן בפסח לעניי העיר". וכן פסק ברמ"א (שם, סעיף א): "ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח".
מקור המנהג, כפי שמביא ה'אור זרוע', הוא מדברי הירושלמי (בבא בתרא פרק א, הלכה ד): "אמר רבי יוסי בר בון, לחיטא דפיסחא שנים עשר חודש, בין לישא בין לתת". מכאן שמדובר במנהג וותיק, שכבר היה נהוג בימי חז"ל, ומוזכר בתלמוד הירושלמי.
כל הפוסקים הלכו בעקבות הרמ"א, וכן המנהג, כמו שכתב ב'שולחן ערוך הרב' (סעיף ה): "מנהג פשוט בכל ישראל שכל קהל וקהל משימין מס על בני עירן לצורך חיטים לפסח, לקנות ולחלקם לבני עירם".
בספר 'בית דוד' של הרב יוסף דוד בן שבתי משאלוניקי, (סימן קלו). הקשה שהרי מחד גיסא, מבואר בדברי הרמ"א שנתינת מעות חטין אינה אלא מנהג: "ומנהג לקנות חטים". מאידך גיסא, הרי שמקור הנתינה הוא מדברי הירושלמי, ולכאורה נקבע כחיוב שכופים עליו את בני העיר, ולא כמנהג בלבד. כיצד מתיישבת החובה העולה מדברי הירושלמי עם המנהג הנקבע להלכה?
על כך משיב ה'בית דוד' שאמנם המקור בירושלמי מורה על חיוב, אך מכיוון שדין נתינת מעות חיטין אינו מופיע בתלמוד בבלי ודברי הירושלמי לא הובאו בדברי הרמב"ם והטור, לא נקבעו דברי הירושלמי להלכה. לדידן, שלא כדברי הירושלמי, אין חובה של נתינה בערב פסח מעבר לחובת נתינת צדקה של כל השנה, ודין מעות חיטין נשאר בגדר 'מנהג' בלבד. (מענין לציין את דבריו של ה"משנת יעב"ץ המוכיח כי התקנה נתקנה לכל המועדים ולא רק לפסח)
לכאורה נראה שדבריו של בעל ה'אור זרוע' סותרים את ההבנה הנ"ל, מפני שמחד גיסא הוא כותב את ההלכה בהתבסס על דברי הירושלמי, אך מאידך כותב ש"מנהג הקהילות להשים מס על הקהל לצורך החטים". אם הבסיס הוא דברי הירושלמי, שלפיהם יש חובה לתת מעות חיטין, איך הסיק מתוכם שיש כאן אך מנהג בלבד?
ב'משנה ברורה' (שער הציון, סימן תכט, אות ז) מובא: "ולענ"ד אפשר לומר דמן הדין היה יוצא במצוות צדקה אם היו נותנים להעניים מעות, שיקחו בעצמם חטים או קמח למצה – להכי קאמר דמנהג לחלק חטים, שיהיה מקרב הנייתא".
לפי דברי ה'משנה ברורה', ניתן לקיים את חובת הירושלמי על-ידי נתינת מעות, ואילו המנהג שנקבע ברמ"א הוא של נתינת חטים, ולא מעות. אך דוחק הוא ליישב בדרך זו את דברי ה'אור זרוע', שהביא, כאמור, את דברי הירושלמי, ומהם הסיק מנהג ליתן חיטים לעניי העיר. מדבריו משמע שמנהג נתינת החטים היא ההבנה הפשוטה בדברי הירושלמי
מס הקהילות
רבינו הגר"א בדברי אליהו פ' בא י"ג ו' על הפסוק שבעת ימים תאכל מצת וביום השביעי חג לה' מצות יאכל את שבעת הימים הביא מקור למנהג של קמחא דפסחא מהתורה. שהרי לכאורה תמוה למה כפלה התורה הצווי של מצות מצה ועוד קשה למה בצווי הראשון כתוב תאכל ובשני כתוב יאכל ועוד למה בצווי הראשון כתוב מצת חסר ובשני כ' מצות מלא.
ותירץ שהצווי הראשון הוא לכל איש מישראל שבעת ימים תאכל מצות והצווי השני הוא שישתדל שגם העניים יקיימו מצות מצה ולכן כתוב מצות יאכל בצירי ולכן בצווי הראשון כתוב מצת חסר ויאדם יכול לצמצם לעצמו אבל כשקונה לעניים אסור לו לצמצם ולכן כתוב מצות מלא כדי שיתן להם כדי שביעה ממש.
ואולם כתבו הפוסקים שדין מעות חיטין הינו מס על הקהילות, כלשון שולחן ערוך הרב הנ"ל: "שכל קהל וקהל משימין מס על בני עירן לצורך חיטים לפסח",– וכן דברי ה'אור זרוע'. מאידך, מסיים ה'שולחן ערוך הרב' וכותב : "ואפילו תלמידי חכמים הפטורין ממס נותנים חלקם, לפי שצדקה היא זו". מקור דבריו הוא מדברי 'שיירי כנסת הגדולה' (סימן תכט, ס"ק ב) שם הובא מנהג קושטא לפיו אפילו תלמידי חכמים נותנים חלקם, וכן הביא ב'אליה רבה' גם ב'משנה ברורה' (ס"ק ו) הביא דין זה, אלא שציין לדברי ה'פרי מגדים' (א"א ס"ק ב), שם כתב שייתכן שתקנה זו נתקנה בקושטא בלבד, ובשאר מקומות תלמידי חכמים פטורים מן המס.
העולה הוא שלדעת רוב הפוסקים גם תלמידים חכמים חייבים להשתתף במגבית מעות חיטין בניגוד לשאר מיסים משום שיש כאן דין צדקה.
בין הביאורים לדברים, יש שכתבו, שביסודו, הדין הוא מהלכות צדקה: כמו בכל השנה, מי שהתברך באמצעים צריך לספק את הצרכים הבסיסיים למי שאין לו. אולם, כדי שיהיה לעניים די צרכם ברווח ובכבוד, בהתאם לאופי המיוחד של חג הפסח שהוא 'חג החירות' , נהגו לקבוע מתן צדקה זו בדרך של מס, ולכפות את בני הקהילה להשתתף בנתינתו.
היינו שעקב חיוב המקורי של נתינת צדקה, נהגו הקהילות להטיל מס על יושביהן, ולגבות חטים לצורך העניים. בנוסף לכך, תקנת מעות חיטין מרחיבה את הסיוע הניתן לעניים מעבר למצות צדקה של כל השנה, ועל כן נהגו לגבות את הצדקה בדרך של מס, שכן בדרך זו מוודאים הגבאים שההכנסות תהיינה מספיקות לכיסוי ההוצאות המרובות של מעות חיטין.
דרשת שבת הגדול – לקמחא
מספרים, שפעם יהודי עני נכנס לפני חג הפסח אל הצדיק רבי דוד מטלנא ואמר: "בימים אלה באים הכול אל הרב לשאול שאלות בהלכות הפסח. גם לי יש שאלה גדולה: מה נאכל?" הביט הצדיק בפניו הכחושות והמורעבות של היהודי ואמר: "אתרץ לך את קושייתך", ובתוך- כך הוציא מטבע מכיסו ונתנו לו.
למחרת חזר העני בעיניים מושפלות אל רבי דוד ואמר: "רבי, התירוץ שקיבלתי ממנו אתמול כבר לא נותר ממנו מאום, והקושיה הקשה חזרה למקומה"…
ועוד ספרו כי בימי זקנתו של הצדיק רבי חיים מצאנז, כשעלה שנה אחת לשאת את דרשת שבת- הגדול, פנה אל קהל עדתו ואמר: "דרכם של הרבנים לפתוח דרשה זו בקושיה על הרמב"ם, ולאחר מכן לתרצה על-ידי פלפול חריף. בנעורי, כשכוחי היה במותני, הייתי גם אני עושה כן, אך עתה זקנתי ואין בידי לדרוש כך.
"אומר איפוא רק זאת: הרמב"ם פוסק שבליל הסדר מצווה לאכול מצות ולשתות ארבע כוסות, ושאפילו עני שבישראל המחזר על הפתחים חייב לקיים מצוות אלה. ועל כך יש לי קושיה גדולה – איך יוכלו העניים, שאין בידם פרוטה, לקיים מצוות אלה? קושיה גדולה היא, ואין בידי תירוץ. אך לא אזוז מכאן עד שתתרצוה אתם"… הבינו הנוכחים את הרמז ותרמו ביד נדיבה ל'מעות-חיטים' עבור העניים.
אמרו חסידים, כי רבי מנדלי מליסק עמד בשבת הגדול ודרש באוזני הציבור. פנה אל הקהל ואמר: "כפי שאתם יודעים, נוהגים הרבנים בדרשותיהם בשבת הגדול לתרץ קושיה חמורה ברמב"ם. ובכן, גם אני רוצה לעשות כך.
"הרמב"ם פוסק, שכל יהודי חייב לאכול מצה בפסח. כן פוסק הרמב"ם שאסור לגנוב. נשאלת אפוא השאלה, מה יעשו העניים שאין להם במה לקנות מצות לפסח, וגם אינם רוצים לעבור על איסור גניבה? אלא התירוץ הוא, שבעלי-הבתים בעיר חייבים לדאוג לעניים שיהיו להם מצות בפסח וכן שאר צורכי החג. ובזה תתורץ הסתירה בין שני פסקי הרמב"ם".
דין מיוחד, לפסח
ה'משנה ברורה' חקר למה נתקנו 'מעות חיטין' דווקא לחג הפסח. לא מצאנו תקנה דומה במועדים אחרים, למרות שגם בחגים אחרים, ישנן הוצאות גם גן
ה'שער הציון' כותב לבאר את זה: "ואפשר דמשום זה תקנו קדמונינו בפסח יותר משארי רגלים, שהוא זמן חירות, ויושבין מסובין וכל אחד הוא וביתו ברוב שמחה, אין זה כבוד לה' שהעניים יהיו אז רעבים וצמאים, וע"כ נותנין לו קמח על כל ימי הפסח, שיוכל גם הוא לספר יציאת מצרים בשמחה. ועוד טעם פשוט דחמץ אינו רשאי לאכול, ומצה אינו מצוי כל כך להשיג לקנות, ואם לא יכינו לו על כל ימי פסח אפשר שישאר ברעב, או יוכל לבוא לידי קלקול. ומצאתי זה הטעם במטה יהודה".
לפי הטעם הראשון שכתב ה'משנה ברורה', נתקנה נתינת מעות חיטין מחמת האופי המיוחד של חג הפסח, שהוא 'חג החירות'. לפי הטעם השני, אין כאן מעמד מיוחד של חג הפסח, אלא חשש הנובע מאיסורי חמץ בפסח: מצה אינה מצויה כל כך לקנות, והעני עשוי להישאר רעב, או ח"ו להיכשל באיסור אכילת חמץ.
כאמור, בספר משנת יעב"ץ (סימן ז) כתב שתקנת מעות חיטין נתקנה לא רק בפסח, אלא אף בשאר רגלים, אך דבריו המחודשים לא התקבלו בשאר פוסקים.
יהודי עד הכיס…
בימים שלפני הפסח יצא רב העיר לקבץ מעות חיטים עבור עניי העיר. הוא נכנס אל אחד מעשירי הקהילה, אך זה טען שעליו לפרנס את אחיו העני, ולכן אין ביכולתו לתת לעניים אחרים. כעבור ימים אחדים בא האח העני אל הרב וטען, שגבאי הצדקה אינם נותנים לו ממעות החיטים, בטענה שאחיו תומך בו, אך אחיו אינו נותן לו מאומה.
כשפגש הרב אחר-כך את העשיר, אמר לו: "כתוב בפרקי-אבות: 'האומר שלי שלי ושלך שלך – זו מידה בינונית, ויש אומרים זו מידת סדום'. ולכאורה, איך ייתכן שיהיו דעות כה חלוקות, מ'מידה בינונית' ועד 'מידת סדום'?
"אלא", הסביר הרב, "מי שאומר באמת 'שלי שלי ושלך שלך', שהעני שלי הוא שלי ואני מפרנסו – זו 'מידה בינונית'. אבל מי שהוא 'יש אומרים' בלבד, ובאמת גם לאחיו אינו נותן – זוהי 'מידת סדום'".
עוד מסופר מעשה היה ברבי חיים מבריסק. שפעם יום לפני חג-הפסח הופיע יהודי עני לפני רב העיר ובפיו שאלה: האם אפשר לצאת ידי חובת ארבע כוסות ב…חלב. היהודי הסביר, שמפאת עוניו אין לו אפשרות לקנות יין, אבל יש לו עז שמניבה חלב.
הרב שמע את השאלה, ומיד הוציא סכום כסף ונתן לעני: "לך קנה לך יין ובשר ודגים ועשה את החג כראוי". לאחר מכן הסביר לבני-ביתו: "כששאל אם אפשר לשתות ארבע כוסות חלב במקום יין, הבנתי שגם בשר אין לו, שאם-לא-כן לא היה עולה על דעתו לשתות חלב בליל-הסדר. לכן נתתי לו די הצורך כדי לקנות את כל צורכי החג
כשישב רבי אייזיל חריף על כסא-הרבנות בסלונים, היה בעיר אדם אחד, עשיר מופלג וקמצן מושלם. מעולם לא נתן פרוטה לצדקה ולא העביר עני על פתח ביתו.
פעם אחת, בערב פסח, יצא רבי אייזל לרחוב וראה את העשיר הקמצן עומד לפני המדורה של ביעור חמץ ומנער כיסיו לתוך האש. "לחינם אתה טורח", אמר לו רבי אייזל. "החמץ שבכיסך אינו טעון ביעור".
"מה פירוש הדבר?!", תמה הלה.
"פשוט מאוד", השיבו רבי אייזל בחיוך שובב. "הלא ידועה ההלכה שאין חמץ טעון ביעור אלא אם כן הוא ברשותו של יהודי. ואתה, הרי אין אתה יהודי אלא עד הכיס…
עוד מסופר כי בעיר סלונים היה יהודי נרגן, שהסתכסך עם כל בני העיר. שאל אותו רבי אייזיל חריף: "מה לך, שאתה להוט כל-כך אחר המחלוקת?". "חלילה!", התחסד הלה, "איני מתכוון אלא לשם-שמים, כדי להפריש את הציבור מאיסורים".
חייך רבי אייזיל ואמר: "אם תתבונן בפזמון של 'חד גדיא' תיווכח, שיש סדר מסויים בהשתלשלות האירועים. הגדי חף מכל אשמה, ואילו השונרא אשמה בטריפת הגדי; הכלב חף מפשע, שכן הוא נלחם למען הצדק, ואילו החוטרא אשם בהכאת הכלב; וכך הלאה. לפי זה יוצא, שמלאך-המוות אין בו כל אשמה, כי הוא גמל לשוחט על ששחט את השור, ואם-כן, מה הקב"ה רוצה ממנו? אלא כך אומרים לו: מלאך-המוות שכמותך, אל תבקש צדק ואל תרד לחייהם של בני-אדם!"…
לתת בשפע
בספר "אמרי רבי שפטיה" מובא מאמר נפלא, מרבי שפטיה הלוי סגל זצוק"ל, בו הוא כותב: "קמחא דפסחא יש לתת בלב חם כרעב שמצא מטמון שמחלק עם הרעבים. זמן רב לפני שנגשים לסדר נצטוינו לתת מעות חיטים, ונקרא גם קמחא דפסחא. והפוסקים החמירו בדבר ומקובל הפתגם בפי העולם או תן או קח כלומר אם אינך לוקח, צדקה הרי עליך ברוך ה' לתת
אלא הגדר הוא כשאומרים הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, זה לחם העוני שאכלו אבותינו בהיותם עדיין עבדים במצרים, כמו שכתב המפרשים הקדמונים שלכך עניים אכלו מצות ולא זכו תמיד לאכול לחם שתפח ונאפה כראוי, הרי באותו רגע עורכים את החשבון הנפש אמיתי ביתר עומק, אם אמנם נתנו לדל כראוי. כי רק הרעב הוא מסוגל להרגיש את רעבון רעהו, אבל השבע לא מסוגל כלל לחוש בצערו של הרעב, וכל נתינותיו הם בדרך כלל לא לפי מעמד עשרו, כי אינו חש בצערו של זולתו.
לכן באה השאלה "כל דכפין ייתי ויאכל, קיימת?" וכן נשאלת השאלה "קיימת להכין לנצרך צרכי הפסח וכולל בשעתו גם קרבן פסח" כל השאלות הללו יכולים להפנות ברגע שמרגישים "הא לחמא עניא", וכשיושבים ליד שלחן ערוך כל טוב עליו לארבע כוסות לכל נפש מוכן וסעודה דשנה, רק אז מסוגלים לומר כן, ואם לא זכו לקיים בשנה ההיא אולי תהיה השפעה לדברים לגבי השנה הבאה לטובה, ואולי אפילו ישלחו מיד להזמין את הנזקקים האומללים.
רבותינו מצוים עלינו להרגיש כל אחד מאתנו כאילו הוא יצא ממצרים, ושנינו במשנה פסחים קטז ב בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים וכו', לפיכך אנו חייבים להודות ולהלל ולשבח וכו' למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו הוציאנו מעבדות לחירות וכו' ומובן שגם בשעת קיום מצות מעות חיטים צריכים להרגיש כך שכולנו עומדים לצאת עכשיו יחד ממצרים, ולכן הנתינה לצדקה היא בצורה הנכונה ובדרגה המקסימלית
אמרו חז"ל בתנא דבי אליהו "כשהיו ישראל במצרים נתקבצו כולם וישבו יחד משום שהיו כולם באגודה אחת וכרתו ברית יחד שיעשו גמילות חסד זה עם זה וישמרו בלבם ברית אברהם יצחק ויעקב ולעבוד את אביהם שבשמים וכו"' עכ"ל כלומר מפורש שכרתו כרית על זה שיגמלו חסד אחד עם חברו וירגישו עצמם שותפים וכבני משפחה אחת, ומובן שבהכנות לפסח כשכל אחד מהדר לקנות את היין המשובח ביותר והמצות הכשירות והמהודרות ביותר, ואת כל המאכלים הטעימים ביותר הרי באותה שעה צריך לחשוב גם על חברו, ולא לזרוק סתם משהו כלאחר יד עבור אחרים,
ועוד לומד שמוכנים לתת צרכי פסח כשפע וכראוי לפי ערך העושר יכולים רק אלה שבמשך כל השנה דואגים לעניים שיאכלו ולא ירעבו, אבל אלה שבכל השנה ליבם אטום ונזכרים בעניים רק מפני הצו של מעות חיטים אלה לכם עדיין סגור ולא יוכלו לקיים את כל דצריך ייתי ויפסח.
ולכן אנו מקדימים כל דכפין ייתי וייכול את הרעבים יש לזכור להאכילם, ואם זכית לכך אזי תזכה גם להמשך כל דצריך ייתי ויפסח!
