פחד מפירות קיץ. נשמע מופרך? תקראו את הסיפור הבא.
'ידי שזיף' – זהו ביטוי שאחד הילדים שלי המציא. לקח קצת זמן אך פתאום שמנו לב שהוא נוהג לכנות אותנו בדרך קבע 'ידי שזיף'. תשאלו, מדוע הוא מכנה כך את בני משפחתו וחבריו? מי ראוי לתואר? ובכן, הוא כינה כך כל מי שנגע בפירות כמו שזיף, נקטרינה, אפרסק ובדומיהם.
הוא, הילד מכנה השם, כמובן אינו מוכן לאכול את הפירות הללו, אך יתירה מכך, גם מקים קול זעקות שבר אם מישהו שנגע באחד מהפירות הללו, מתקרב אליו.
הוא דורש שה'פושע' ישטוף ידיים לפחות חמש פעמים עד שהוא מסכים להתקרב אליו. "אני חוששת שהוא סובל מכפייתיות", נאנחה אמו במשפט שסיכם את תמצית דבריה. ישבה מולי אמא דואגת לילד כבן שמונה ופכרה ידיה לצדדים.
הבנתי לליבה. הדרישות של בנה בעניין סטריליות השטח מפירות קיץ, עולות בביתם מיום ליום. זה התחיל מסירוב פתאומי לטעום מהפירות, נמשך בהתנגדות לגעת בהם או להריח אותם, וכרגע עומד על הדרישה של רחיצת ידיים יסודית. חמש פעמים… פחות מזה לא נחשב.
התחלתי לשאול שאלות. אחרי בירור ואבחון מעמיק, הבנתי שלא מדובר בתופעת כפייתיות OCD , ממנה כמובן חששה האם שהשמיעה אנחת רווחה, אך כמובן זו לוותה עם השאלה המתבקשת, "אז מה קורה כאן?" ועוד אחת, מתבקשת אף יותר: "מה עושים עם הילד?"
מה שמתרחש לנגד עינינו כאן, הוא ריקוד אמא – ילד שהופך התנהגות חרדתית, מן הסתם חולפת, לדפוס שמשבש את כל המשפחה.
כיצד נוצרה התופעה?
מה יש לנו כאן: ילד שהתחיל לשנוא פירות קיץ. שאלנו למה? אם כי לא הצלחנו להבין. אולי הוא אכל מהם ולאחר מכן חש שלא בטוב? אולי בגלל הפירות או בגלל משהו אחר, אלא שבמוח נוצר קישור בין הפרי לבין ההרגשה הלא טובה. אולי הייתה לכך סיבה אחרת? האמא המודאגת לא הייתה מרוצה מהכיוון. סירובו של הילד לאכול מהפירות, עורר אצלה מחשבה שזה לא בסדר וחייבים לגרום לו לשוב ולאכול אותם. היא הרגישה לחוצה ומתוסכלת, לא הבינה מה הבעיה.
השאלה היא אם הייתה כאן בעיה מלכתחילה. מה שבטוח, היא נוצרה בהמשך. ככל שהאמא נלחצה יותר, כך החרדה של הילד העלתה הילוך. מהר מאוד הריקוד החרדתי צבר תאוצה ותבע לכלול גם את בני המשפחה האחרים, שכולם ישתתפו אתו בריקוד החרדתי שיתכן והוא אפילו אינו מודע אליו.
כיצד מפסיקים את הריקוד?
* ראשית עלינו להבין שחרדה היא חלק נורמטיבי מהחיים. חרדה היא התגובה הטבעית שלנו למחשבות, לרגשות ולתחושות לא נעימות. הדרך הטובה ביותר היא להימנע ממה שגורם להן לשטוף אותנו. חשוב שאנחנו, ההורים, נלמד את עצמנו ואת ילדנו לקבל את העובדה שלפעמים יקרו מצבים בהם נפחד. נכון, זה לא כיף ולא נעים, אבל הניסיון לברוח מהחרדה או להילחם בה, רק מגביר ומחזק אותה. ניסיון להילחם במשהו הוא כמו גלגל שמתחפר בחול. כמה שנלחץ על הגז, הגלגל מסתובב סביב עצמו ורק יוצר בור גדול יותר. לכן אנחנו צריכים ללמוד לקבל את החרדה. לא להסכים אתה, לא לאהוב אותה, לא לתת לה להשתלט עלינו, אך השלב הראשון הוא ללמוד לקבל אותה כחלק בלתי נפרד מהחיים. יש פחדים, יש חרדות – לא להילחץ מזה.
* התפקיד שלנו, ההורים, הוא להסכים לקבל את המחשבות והרגשות של הילד שלנו, גם אם נראה לנו שהן לא בסדר. לכל אחד יש את הרצונות שלו ואך הרגשות שלו, מדוע לא נכבד אותם? הילד לא חייב לאכול כל מאכל. זו זכותו האישית. האמא בטוחה שפירות קיץ הם תוספת בריאות משמעותית והכרחית לילד? ייתכן והיא צודקת, אך אם הילד מתנגד לאכול אותם, עליה לכבד גם את רצונו.
* מפסיקים לשתף פעולה עם ההתנהגות חרדתית. כלומר, מפסיקים לאלץ את בני הבית לשטוף ידיים חמש פעמים. וגם לא פעם אחת! זה לא אומר שצריכים לעשות זאת בהתרסה מול הילד ולהגיד לו דברים לא נעימים, אך בהחלט חשוב להסביר כי שטיפת ידיים היא עניין אישי של כל אדם במשפחה, והוא ישטוף אותן כשיראה בכך לנכון.
* מלמדים את הילד טכניקות של הרפיה, נשימות, קשיבות ופתרון בעיות. סתם כך, זה טוב לכל הילדים (וגם להוריהם).
רוצים לדעת מה בסוף?
צר לי לאכזב אם חיכיתם ל-Happy end שבו הילד התחיל לאכול פירות קיץ בוקר, צהריים, ערב וגם בהפסקת עשר. הוא עדיין מתעב אותם. אולי זמנית, אולי לנצח. זאת לא הנקודה.
מה כן?
הילד למד לחיות טוב יותר עם מציאות שלא נעימה לו. הישג אדיר בהתחשב בכך שבמהלך החיים יש הרבה כאלה. המושג 'ידי שזיף' נשאר בהיסטוריה המשפחתית. הוא יושב ליד השולחן בו מונחים הפירות. אמנם לא קרוב מדי. נעלמו הסדרים של רחיצת ידיים, התבטלו התורים הארוכים לכיורים, השקט והשלום חזרו לגזרה המשפחתית.
דיינו.
דינה קורול, ביבליותרפיסטית (M.A), מלווה הורים וילדים להפוך התמודדויות יומיומיות להזדמנויות. מחברת הספרים "מדריך לרגשות להורים ולילדים" ו"מדריך למוגנות להורים ולילדים".
08-6482240
