אנחנו בעיצומם של ימי השבעה על 45 קרבנות הציבור שעלו השמימה בל"ג בעומר, במירון. הלב עוד שותת דם, הראש מסרב להאמין. מחשבות רודפות בזו אחר זו. מה זאת היה לנו? החל מיום חמישי בלילה, עת נודע לי דבר האסון, לא הצלחתי לתפקד ב- 100%. הגוף הפך להיות כבד, כואב פיזית ממש. הנפש מרוקנת. הדמעות זלגו ללא יכולת מעצורים. פשוט לא יכולתי להסתיר זאת. הסברתי לילדים שאני שרויה בצער גדול, שהאסון הזה מרגיש כל כך מטלטל, ואני חייבת להבין מדוע זה תופס אותי כה חזק.
באחת הכתבות שכתבתי השבוע, ראיינתי את צירה דויטש, שנאלצה לזהות באבו כביר את בן אחיה בן השש עשרה. יחד עם צירה, ניסיתי להבין מדוע איני מצליחה לתפקד כראוי, מדוע הדמעות אינן פוסקות מלהופיע. בחכמתה היא ענתה, שאמנם מדובר באסון של 45 משפחות, אך הוא אינו אסון אישי. הוא אסון של כולם. "אומנם זהו אחיין שלי, אך האסון אינו פרטי שלי. הוא גם שלך…"
ברור שכאשר אבא בשמים גובה מאתנו כל כך הרבה קרבנות ציבור, יש כאן טלטלה עזה לכולנו: הוא בטוח זועק זעקה מרה כלשהי ואנחנו לא ממש מבינים. אין סיכוי, לא קיימת אפשרות שטרגדיה כזו מתרחשת ללא סיבה. יש סיבה והיא שייכת לכולנו.
בין כל הציטוטים והחיזוקים שקיבלתי לטלפון האישי שלי, תפס אותי פירוש אחד חזק ביותר, שמיוחס לספר הזוהר, אני מקווה שהמקור אכן כפי שנמסר לי. גם אם המקור שונה, המסר עודנו בעוצמתו.
"עוד פתח ר' יוסי ואמר. אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו ועבר ועניתיך לא אענך עוד. מקרא זה נתבאר שכאשר כל העם יש בהם שלום ואין בהם בעלי שנאה, הקב"ה מרחם עליהם והדין אין שולט בהם. ואע"פ שכולם עובדי ע"ז אם שלום ביניהם אין הדין שולט עליהם".
אתן מבינות עד כמה עוצמתית היא מידת השלום? בפירוש כתוב כי גם אם עובדים עבודה זרה, הקב"ה מרחם, בתנאי שאין שנאה. כמה פעמים בחיי היום יום אנחנו נופלים ללשון הרע? לרכילות? כמה פעמים אנחנו מקנאים, לא מפרגנים, נותנים לאגו להוביל אותנו, מתקוטטים, לא משלימים אחרי מריבה. כמה פעמים? ומה אבא מבקש מאתנו? שיהיה בנו שלום.
נכתב במדרש: "כך אמר להם הקב"ה לישראל בני, אהובי, כלום חיסרתי דבר שאבקש מכם? ומה אני מבקש מכם? אלא שתהיו אוהבים זה את זה ותהיו מכבדים זה את זה ותהיו יראים זה מזה".
אני חושבת שאחרי אסון כזה, אנחנו צריכים לשאוף ללמוד מתוך שמחה, לא מתוך טרגדיות. מדוע עלינו להגיע לכזו סיטואציה מחרידה רק כדי להביא שלום ואחדות? אני מקבלת על עצמי להתחזק בעניין האחדות והשלום, למחול עוד מעט על כבודי, לגרש את האגו, לוותר כמה שיותר למען השלום, שיהיה זה הדבר לעילוי נשמת ההרוגים, לרפואת הפצועים, ולמען שמחת כל עמך בית ישראל. בשורות טובות.
