ביום חמישי נפרדתי מהמלונית, קיבלתי את חיי בחזרה כולל זמני ארוחות ויציאה לנשום אוויר חופשי.
את תלאותיי עדיף שאשמור לעצמי, שלא אחשד בפולניות יתר.
בבית אני עדיין פטורה ממטלות שוטפות כי קורונה זה כמו אחרי לידה, אז מוותרים לי על כלים, כביסות ובישולים (אל דאגה, אף אחד אחר לא עושה במקום בתואנה שאתאושש אצטרך פיזיותרפיה וזו אחת מהדרכים).
טוב, סלחו לי על החפירות, בואו נדבר תכל'ס, עצמאיות יקרות שלי. איך, למען ה' מתאוששים אחרי מחלה/חופש/סגר. איך?
ממה מתחילים?
הכל נראה רחוק ולא שייך ומוזר.
איך מתניעים?
העייפות מאיימת להכריע, הלקוחות מסתכלים עלינו מוזר, שואלים למה אנחנו חיוורות כל כך
הכל משונה.
טיפ אחד שעבד לי היום:
זוכרות את כל המנוחה והוויתורים שהיו מנת חלקי עם חזרתי מהמלונית? אז פשוט הבנתי שהכל תלוי בי, כי אני עצמאית. עלי לנתב את המציאות שתתאים לאורח חיי מכיוון שאיש לא יעשה זאת במקומי. להחלטה להציב גבולות יש משמעות גם פיזית וגם במוח. אני רצינית. ככל שנשקע במנוחה ובוויתור, נישאר שם יותר זמן. אז יום אחד מנוחה וארגון משימות פלוס לו"ז מדוקדק ומיד לאחר מכן מצאתי את עצמי פשוט מכינה לעצמי יום אינטנסיבי של עבודה ואומרת גם לכן: נסו יום אחד כזה עוצמתי, יום שלא תזכרו בו איך קוראים לכן ומאין באתן.
נשמע קשה?
לא.
זה בדיוק כמו לקפוץ ראש לבריכה ולהירטב בבת אחת.
זמן הסתגלות זו מילה מדהימה אך מתאימה יותר לימים הראשונים במעון. לא לנו עצמאיות.
רחמים עצמאים ופינוקיישן, יכולים להיות בעוכרינו. יום קשה אחד ושכחנו חופש, סגר, מחלה ושאר מרעין בישין.
נסו את זה בבית ובעסק כמובן.
אתן יותר ממוזמנות לשתף תובנות משלכן וכמובן לבקש ממני לכתוב על נושאים שבהם תרצו לקבל עזרה.
—
אתי קצבורג היא יועצת ומלווה עסקית, עיתונאית, מרצה לתקשורת בינאישית
