ישבתי על הספסל, מחפשת את מצב הרוח שלי שעף עם הרוח.
ידעתי, שאני כעת בידיים של עצמי. אמא של אפרת כבר לא כאן, רק חבורת ילדים שהנאת הטיול שלהם עומדת כעת על כף המאזנים שעליו מתנדנד לו הלב שלי…
איפה אני מוצאת שוב אויר נקי להתמלא בו?
"תסתכלי על חצי הכוס המלאה" פקדתי על עצמי. בדמיוני התעקשה להופיע כוס קש מהסוג ששתיתי בה בילדותי, ובה פטל אדום דביק. "יש בחצי הכוס הזו את הילדים בעצם קיומם" התחלתי בצייתנות. יופי, חצי כוס מלאה ומעייפת. נאנחתי, האוטובוס בלע את כולנו על התיקים ועגלת התינוק. חצי הכוס (קרי: הילדים) הדביקו אפים קטנים לשמשת האוטובוס ודווחו לכל המעוניין את הנוף הנשקף מחלון האוטובוס. יש בחצי הכוס המלאה את העובדה שהאוצר שלי לא הבינה מילה ממה שנאמר, ולכן אני צריכה להרגיע עכשיו רק את עצמי, ולא ילדה בוכייה ונעלבת. חצי חיוך הצליח לחצות את קו השפתיים שלי. חילקתי במבות וחצאי כוסות (אמיתיים!) והמשכתי לחפש.
ופתאום התחשק לי דווקא להסתכל על חצי הכוס הריקה. על השיחה המבישה הזו, על חוסר הרגישות שננעץ בי כמו סיכה ורוקן אותי פתאום. האם אני מסכימה עם מה שקורה כאן? דמיינתי את הלב שלי כמו בלון מלא שקיות קטנות ובכל אחת רגש אחר. באיזה גודל תהיה הבושה? היא כבר נגמרה, זו רק אני שמתעקשת לחזור בדמיוני שוב ושוב אל הרגע הזה שחלף לו כבר. ובאיזה גודל שקית אשים את הכעס? בינוני, אולי. בעצם מתאים יותר קטן, אפילו קטנטן. לא מתחשק לי לסחוב את הכעס הזה כל היום, הוא כבד כזה ולא נחמד. ואילו עוד שקיות ורגשות נמצאים שם בתוך הבלון הזה? פתאום התמלאה לי שקית פשוטה כזו, צהובה, של שמחה. שמחה שמרגיש מי שזוכה לבחור בעצמו מה ימלא אותו. שמחה של מי שגילתה שהריקנות והדכדוך היו סתם בלון נפוח שמילא את כל הלב, ובאמת הם יכולים להתכנס לתוך שקית קטנה, להתמוסס ולהיעלם אי שם. שהשמחה שחמקה לה- היא בת השגה ואפשר לבחור בה.
ושוב זרחה לי השמש והאיר הטיול בריח של חופש, החופש לבחור מה נכון לי להרגיש.
לתגובות: [email protected]
רחל אורנטליכר | העצמה אישית
