בן אדם הולך בדרך, מצב רוחו מדוכא, כולו שפוף וחסר תשומת לב. והנה נופל לבור עמוק ביותר. מתחיל הבן אדם לזעוק: נפלתי לבור, אני פצוע, כואב לי, אני פוחד, אני לבד פה. אני רעב וצמא ורוצה לצאת!
המסכן, אכן סובל. הוא כואב ופצוע, ומצב רוחו היה מדוכא עוד טרם נפל לבור. מה יעשה עכשיו? כוחותיו אינם עומדים לו והוא משווע לעזרה.
לפתע נשמע קול מוכר מלמעלה. וואו, זה אבא שלו. אביו מולידו אוהבו, הוא ודאי יחלץ אותו מהבור. "אבא תציל אותי, אני בבור, אני רעב, אני צמא, אני פצוע, רע לי", זועק האיש במר ייאושו, ואביו הדואג, התומך, המכיל, שלבו יוצא אל יוצא חלציו, מביט סביבו ומגלה מעט מאוד תנאים להציל את בנו. מבט מעמיק אל תוך הבור מגלה לו כי יש קרשים למכביר.
ובדיוק כמו המשפט המדהים: נפלת לקרשים – תבנה מהם סולם ותטפס, האב מתחיל לדבר אל בנו. הוא מתכופף כמה שיכול אל הבור ומתחיל לדבר עם הבן: אהובי, יקירי, אני רוצה לעזור לך, אני רוצה להוציא אותך, אבל אין לי דרך מכאן. אם ארד בעצמי אל הבור, שנינו נהיה תקועים למטה! אני אלך לחפש חבל ארוך ובזמן הזה, יש לך שם כמויות של קרשים, תתחיל לבנות מהם סולם ותוכל לטפס.
"אבל אני רעב", מתבכיין האיש.
"אני יודע", עונה אבא ולבו כואב על שאינו יכול לשאת את בנו בשתי ידיו, "אך אם לא תצא מהבור לא תוכל לאכול".
בינתיים האב מוצא חבל באורך סביר, אם כי לא מספיק ארוך. הוא ניגש אל הבור, שולח את החבל ומאיץ בבנו לבנות את הסולם כדי להגביה את עצמו, עד שיגע בחבל. "אני פה, אני מחזיק את החבל הכי חזק שאפשר, ואני ארים אותך – מבטיח, רק תקום משם, תטפס קצת כדי שתגיע למקום אליו מגיע החבל שלי. זה הכי הרבה שאני יכול לעשות, ואני לא זז, אני פה למענך", הוא מתחנן.
"תרד אל הבור ותעזור לי לבנות את הסולם", ממשיך האיש לנסות.
האב מתלבט. הבן כמעט משכנע אותו שזה בסדר, כי הרי יש בבור קרשים. כך הוא ירד, יעזור לו ויעלו יחד.
אך הוא מתעשת ועונה לעצמו: הבור עמוק, ואם אפול ואפצע? ומי אומר שיש מקום לשנינו בבור? ואם בכל זאת לא יצליח לבנות את הסולם, אז שנינו נישאר תקועים לנצח? כאן מלמעלה אני עוד יכול לנסות לעשות מהלכים שבסופו של דבר יעזרו לו לצאת… אם שנינו נהיה למטה, מה הועלנו?
והבן בוכה, והאב בוכה, ושניהם בוכים וזועקים זה לזה, כל אחד את משנתו. האבא מתחנן שיתחיל לבנות סולם ויעלה לקראתו, והבן זועק שהוא רוצה את עזרת אביו מלמטה.
אני יכולה להמשיך את הסיפור הזה לכיוונים שונים: בסוף האב ירד אל הבור, או שהבן בכה עד שהתייאש ונרדם פצוע, או שהוא דווקא החל לבנות סולם. יש כאן הרבה מאוד אפשרויות לפתח ולהגיע למקומות שונים.
אך מה שחשוב כאן הוא קודם כל ההבנה. אותם אב ובן, יכולים להיות גם גבר ואישה, או בוס ועובד וכל אדם שיש לו מערכת זוגית כזו או אחרת מול מישהו. כן, גם חברות היא מערכת זוגית בסופו של דבר.
הרבה פעמים אנחנו נופלים למר ייאוש מכל מני סיבות ובכל מני מקרים. מכיוון שאנחנו לא מספיק חזקים לעזור לעצמנו, אנחנו נואשים שהשני יחלץ אותנו. אנחנו יכולים לשכנע אותו להפיל את עצמו לבור בעומק מטורף, רק כדי שיעזור לנו בפחד שאנחנו נמצאים.
לא עוצרים לחשוב, רגע, אם אני בבור, אז אגרום לשני ליפול לאותו מצב ביש? או שאנסה להשתמש בכוח שלו מלמעלה שיעזור לי. לא תמיד אנחנו מבינים שהקרשים שנמצאים סביבנו, עליהם אנחנו שוכבים פצועים, הם אלו שירימו אותנו למעלה. אנחנו מרגישים חלשים, מרגישים תלושים, מרגישים שמישהו צריך לתת לנו או לעזור לנו, ולא לוקחים את האחריות לקום, ללקק את הפצעים ולהתחיל לבנות את הסולם כדי לטפס עליו החוצה מהבור אליו נפלנו.
לפעמים אנחנו לא רואים את המצב שלנו ולפעמים אנחנו רואים ואין לנו כוח. מה שחשוב הוא לעצור רגע, לנשום, לחשוב, ואז להבין – שאם אנחנו לא נקום ונתחיל לעשות מעשה, נתחיל לבנות, אנחנו נישאר תקועים בבור, ובמקרה ה"כאילו" טוב, נצליח להפיל אליו את כל אלו שיעברו למעלה וירחמו עלינו וירדו למטה כדי לחלץ אותנו.
אחריות זה שם המשחק. אחריות שלנו על החיים שלנו. מותר וצריכים לקבל עזרה, אבל לא לצפות שאחרים יעשו עבורנו את העבודה. את החוסרים שיש לנו בתוכנו, אחרים יכולים למלא באופן חלקי בלבד, והחלק המשמעותי, תמיד יישאר בידיים שלנו.
תתחילו לאהוב את עצמכן, תתחילו להגיד שאתן יכולות וכל מילה טובה שהייתן רוצות שיגידו לכן, אל תהססו לומר אותה לעצמכן. כי בסוף, ובעיקר בהתחלה, הכל מתחיל בנו.
בהצלחה!
