"המראות והקולות ילוו אותי לאורך זמן"

כמדי שנה, גם השנה עליתי למירון ביום ההילולא. השנה אף ניצלנו את ההזדמנות לצאת יום קודם ולהיות קרובים, בכדי לחסוך את הטלטולים וגם ליהנות מיום חופש. לקראת השעה תשע עלינו להר. חיכינו שהעומס של חסידות בויאן יתאזן קצת וניסינו לחפש מקום הולם, לעשות את טקס החלאקה של אחיין, בן אחותי.

נפגשנו שתי המשפחות בהרכב מורחב, כשהילד על כתף אביו מבסוט. התחלנו להרגיש בדוחק, היות ובויאן סיימו. חיכינו בצד בסבלנות וכשהתפנתה הרחבה של בויאן, התמקמנו שם והגברים החלו לרקוד.  

לקראת השעה 23:30 צעדנו אל עבר יוחנן הסנדלר. מזה שנים זהו המקום הקבוע שלנו בהדלקה של תולדות אהרן. על אף שיש לי אפשרות להיות קרובה, בתור מאבטחת, עדיין מעדיפה לצפות משם. אז גם השנה הייתי שם. פגשתי קולגה פראמדיקית, היא שאלה אם אני באבטחה. אמרתי לה שלא, כי אחותי עשתה חלאקה והייתי עסוקה בשמחה. במחשבה שניה אמרתי לעצמי, "הרי הבאת מדים, שימי בתיק על מנת שאם יצטרכו עזרה, יידעו שאת יכולה לתת. זכרתי כי הרבה פעמים קורסים הקווים וגם הרעש תורם את חלקו ולא תמיד שומעים מה קורה שם. 

חברות מחו״ל, או כאלו שלא הצליחו להגיע, ביקשו שאשתף בתמונות ובסרטונים וכך עשיתי. השעה 00:48, איש המוזיקה מבקש הצלה לגוש 37 וממשיך. חשבתי שזו התעלפות כלשהיא. לקראת 00:50 מכשיר הקשר שלי עבר לגל 1 ואז הבנתי שמדובר במשהו הרבה יותר רציני ממה שחשבתי.

תחתיי אני רואה את תחנת טיפול נמרץ ומתחילה לתהות מה עלי לעשות. להישאר כאן עם המשפחה, ללכת לבדוק אם צריכים עזרה? צרחות שהרשת קרסה. נשארתי קופאת על מקומי, כשאנשים שהיו באיזור שלי צעקו לעברי שחייבים עזרה ושאני אתקדם לכיוון. אז פשוט רצתי. הכאוס בלתי ניתן להסברה כלל. המראות… שום דבר לא הכין אותי לזה. התחלתי לפעול על אוטומט, מרגישה כל כך קטנה בלהחליט במי לטפל קודם. כשבין לבין נוחתת לי ההבנה שאני באיזור שאבא ואחים שלי אמורים להיות. אז בין טיפול בפצועים אני מגניבה מבטים אל עבר הגופות, לנסות לראות אם אני מזהה, והלחץ שלי רק גבר כי חלקם לא היו ניתנים לזיהוי. 

לאחר שהסתיימה מלאכת הפינויים והמקום החל להיראות ריק, מצאתי את עצמי לבד. רוב מתנדבי ההצלה עלו לאמבולנסים להמשך טיפול תוך כדי פינוי, נותרתי דוממת, מדממת, כשלצדי גופות דוממות, שרק לפני שעה קבלו על עצמם עול מלכות שמים. אמא שלי נשארה באותה נקודה, בחרדה על היקרים לה. לאחר שכבר לא היה במי לטפל, שמתי פעמיי לעברה. היינו בדממה, עד שכולם הצליחו ליצור קשר. בקושי היו בי כוחות להגיד מזמור לתודה על היקרים שלי שנמצאו בריאים. 

ירדנו לקראת בוקר את ההר בדומיה, בקושי רב לעכל את גודל האירוע. מבול של הודעות נחתו עלי ואיני מצליחה לענות. לא יכולתי להגיד שהכל בסדר בזמן שאני יודעת שהרבה משפחות לא בסדר ושהן בדאגה מטורפת. רק הרגעתי את כולם שהקרובים אלי בסדר. כשאני לא בסדר… 

בדרך חזרה הביתה, כשהתחלתי לראות את החומרים הויזואליים שיצאו ממירון, זה היכה בי. לראות  הודעות על נעדרים כשאני יודעת שחלקם כבר אינם בין החיים. אך לא מסמכותי לדווח, כל כך רציתי לחסוך ליקרים להם את המתח ואת התקווה שכל כך שורפת. 

ערב שבת, פתאום הדלקת נרות שמתקיימת כל שבוע, קיבלה ממד אחר. עוצמתי וחזק. במהלך כל השבת הדחקתי את הרגשות, השתדלנו לא לדבר, גם כי שבת וגם בגלל הילדים. במוצ״ש החל יום הולדתי, אשר הוזכר ע״י משהו סמלי, להודות על החיים. ורק כשחזרתי הביתה שלי, התפרקתי לקול הלוויות. ירדה לי ההבנה שהם לא ישובו עוד. 

בעוד אני מחבקת את היקרים לי מאד. משחזרת את מה שמרגש אותי באמת. לא סרטוני הזוועות, כי הייתי שם, דווקא העוצמה של התיעוד רגע לפני, כשהייתי על מדיגות יוחנן הסנדלר ולא רק שראיתי את רחבת תולדות אהרן, אלא את רוב מירון, אפשר היה פשוט להרגיש את הקדושה. לראות חסיד לצד כיפה סרוגה בידיים משולבות, כמהים לביאת המשיח, בלי פוליטיקה. 

כל מי שמכיר אותי יודע שאני חזקה, ויודע לאיזה זוועות הייתי עדה. שום דבר לא היה דומה לזה. והיום, שמתי קצת שחור, על עיניים אדומות. הבנתי שהחיים חזקים מכל. וכך יצאתי לעבודה, בתוך השכול מנסה להדות על החיים, על היום שבו נולדתי, על הזכות להציל, ולהיות שם למען אחרים.

 ובעיקר שגם בתוך כל התופת הזאת, להאמין שגם זו לטובה! איך? כי ״ככה״ סתם אבא טוב! זה חיזוק שמאד החזיק אותי בקושי, ששמעתי מהרב מוטה פראנק. זאת הזדמנות לאמר שיש לו חיזוקים שתמיד נכנסים ישר ללב. שככה זה ר״ת כתר כל הכתרים, זה לא סתם ככה, אלא שכתר כל הכתרים הוא זה שעומד מאחורי זה, ושזה לטובתינו. איך, כמה ולמה? מותר לשאול, אבל חייבים להאמין. אני בטוחה שהתמונות והקולות ילוו אותי משם, אני מחליטה לבחור בחיים! בין המציאות לשגעון, הכל חוזר אלי. מהמקום ממנו חזרתי, לא יצאו בשלום והמסע הזה כבד וגדול עליי, והפתרון, שאמצא את הדרך לגדול ולצמוח מזה ודי.