האירוע התרחש כאשר בתי בת ה-14 היתה כבת שלושה שבועות בלבד, אם כי אני זוכרת את הימים הללו כאילו היו היום. תינוקת קטנת משקל, פצפונת, לא הספיקה להתחסן בחיסון הראשון של גיל חודש, חלתה בשעלת. אחסוך מכם את כאב הלב עד שגילינו מה זה. במשך חמשה ימים נאבקה בחדר הבידוד, על כל נשימה ונשימה. תודה לה' היא יצאה מהמחלה כעבור חודשיים, גיבורה אמתית. קראתי בזמנו קצת את המחלה וגיליתי שעד שנות ה-30 של המאה ה-20, היוותה שעלה גורם תחלואה של מיליוני ילדים בעולם ובעיקר תינוקות. כמובן שעד שמצאו חיסון, מספר הנפטרים היה גדול במיוחד. מאז למדנו לחיות. אמנם שעלת אינה נמצאת כאן בתדירות של שפעת, אך מציאות שהיא קיימת. גם שפעת הרי התחילה יום אחד ומאז היא כאן כדי להישאר. לא למדנו לחיות איתה? למדנו. יש לנו ברירה?
אני מביטה שוב על נתוני הקורונה ותוהה לעצמי, מתי יקום אותו חכם שיבהיר לעולם, כי עלינו לחיות בצל הקורונה. מדהים היה לקרוא שבריטניה החליטה לפתוח את כל השערים ולצאת מכל הסגרים ואילו התחלואה ירדה. אצלנו בישראל, לעומת זאת, הארץ שהובילה בחיסונים, בירידה בתחלואה, שהגענו כבר למצב שהוסרה חובת המסכות, נמצאים עכשיו במצב די מטורף של עלייה משמעותית בפגיעת הקורונה. למעשה, אם אתן פרטים מדויקים יותר, שיעור החיוביים גבוה ועומד על 3.79% מתוך כ-93 אלף בדיקות, לא כולל את בדיקות הסקר. 13 יישובים בישראל כבר מוגדרים אדומים, ועשרות נוספים כתומים. יודעי דבר אומרים כי ראש הממשלה נפתלי בנט, מכין כבר את הקרקע למגבלות חדשות מחשש לסגר בחגים.
"יתכן שנידרש לצעדים קשים יותר", אמר בנט לשרי קבינט הקורונה, ובין היתר מדובר על מגבלה על התקהלויות והטלת חובת עטיית מסכות בהתקהלויות של יותר מ-20 אנשים במרחב פתוח. הדברים מגיעים אחרי שמנכ"ל משרד הבריאות פרופ' נחמן אש, כינה את המצב "מדאיג". פרסומים נוספים אמרו כי גורמים במשרד הבריאות מזהירים מפני סגר בחגי תשרי.
תראו, איני חושבת שאני חכמה יותר מאנשים אחרים. אין לי כל תואר שקשור לנושא רפואה, אני לא מבינה כלום בזיהומים, בחיידקים, בנגיפים, באמת. אין לי מושג. אבל שכל ישר, כך אני מקווה לפחות, יש לי. ואני תוהה, האם עלינו להמשיך לחיות באופן המוזר הזה? שנה שניה של סגרים, פתיחה, סגירה, כניסה, יציאה ובקצב הזה, מי יודע מה יהיה שוב עם התלמידים השנה? האם זו הדרך היחידה? איך התמודדו עם מגפות בשנים הקודמות? מה הם עשו שאולי אנחנו איננו עושים? טוב, האמת שאני בכלל חושבת שקורונה היא לחלוטין מחלה של אלוקים… אין בה טיפת היגיון אחת, יש בה כל כך הרבה חוסר ודאות, כל כך הרבה סימנים על טבעיים, שכמה שננסה להתעסק בה, לא נצליח לצאת מזה ראש.
לכן אני חושבת, מעבר לעובדה שכאנשים מאמינים עלינו להמשיך לעשות בדק בית ועבודת מידות אישית, על מנת להבין מה קורה כאן ומבחינה פחות רוחנית, אני חושבת שהגיע הזמן להתחיל ללמוד איך חיים בצל המחלה הזו. נראה שהקורונה כאן כדי להישאר. נדמה כי בעוד כמה שנים נגיד קורונה, כמו שאנחנו אומרים שפעת. אז בשביל מה שוב כל ההגבלות, ההפחדות, חוסר הוודאות?
אין לי תשובה. רק תקווה.
