ענפים רבים ספגו מכה קשה בתקופת הקורונה. בעלי עסקים חזרו הביתה, חנויות נסגרו, מקומות קרסו, אין תחום שהקורונה לא השפיעה עליו. השבוע אנחנו משוחחות עם רחלי גוטליב (24), מנהלת להקת בראבו ומנהלת הפקה בחטיבת הווידאו של משרד 'פרסום בחזית'.
רחלי, שגדלה בבני ברק, היא אומנית, שחקנית, במאית ורואה את החיים שלה בתחום אומנויות הבמה עד הסוף וללא פשרות. "אמי בעברה היתה שחקנית", מספרת גוטליב. "מגיל 4 אני זוכרת את עצמי על במות. תמיד השתתפתי בחוגי משחק ומחול. בגיל 16 הלכתי ללמוד במוסד שכבר לא קיים היום, אך שם במשך 3 שנים למדתי משחק ומאז לא הפסקתי".
אחת הסיבות שהמורה המקצועית שהפעילה את בית הספר בו למדה, פרשה, היא בעקבות התסכול מכך שהלימודים אינם מביאים את התלמידות לתוצאות גבוהות. לא כי הן לא מוכשרות, אלא כי שוק התרבות החרדי לא היה בעל תנאים נאותים להציע לשחקניות.
"בואו להופיע תמורת פרסום"
"עד היום אפשר לראות שאנשים בציבור שלנו פשוט לא מבינים ששחקנית היא אשת מקצוע לכל דבר, שצריכה להרוויח כסף מהעבודה שלה", אומרת גוטליב. "זו הסיבה שיכולים להתקשר אלינו ולהציע לנו לבוא לעשות מופע, וידאגו לפרסם אותנו… אז נכון, אפשר לעשות בארטרים כשהם משתלמים לשני הצדדים, אך צריכים לזכור ששחקנית היא אישה שהלכה ללמוד, שילמה כסף וכעת היא רוצה להתפרנס. מדוע אם היא היתה מורה, לא היו מבקשים ממנה שיעור פרטי בחינם?", היא תוהה.
לפני כשלוש שנים וחצי, הקימה גוטליב את להקת בראבו, המורכבת מארבע זמרות חרדיות. לפני כחצי שנה היא הצטרפה אליהן למופעים משולבים בשירה ומשחק.
הכל בגלל הקורונה?
"האמת היא שהקורונה הרגה לנו את השוק ממש", היא עונה. "מופעי פסח בוטלו ובהמשך גם מופעי הקיץ, אלא שבתור שחקנית בנשמה, הבנתי שאין לי זמן ואפשרות לשבת בבית ולחכות. אומנית חרדית חייבת להמציא את עצמה, אחרת סביר להניח הדברים לא יתקדמו כמו שצריך". בעקבות הקורונה היא הקימה מיזם קונספט סלון. מופע בן שעה וחצי בו היא מופיעה בקטעי משחק על החיים שנכפו עלינו, ומלווה בשירת שתי זמרות. את המופע הן מוכרות לצפייה ומאפשרות לנשים חרדיות ודתיות ליהנות ממופע בזמן הנוח להן ובסביבה הטבעית שלהן.
אחד הכאבים עליהם מדברת רחלי גוטליב, היא העובדה שנשים חרדיות לא יכולות להתפתח ברמה גבוהה מדי בתחום שהן אוהבות. כיום יש עשרות רבות של נשים חרדיות שלמדו משחק מקצועי עם תעודה, אך בסופו של דבר במאיות או יוצרות, מעדיפות שחקניות חילוניות. "לאישה חרדית קשה לעזוב עכשיו בית וילדים ולצאת לאוקראינה לשבועיים לצלם סרט. לדאוג לתפקוד בבית, לאכול מנה חמה במשך שבועיים ולהתאבד על המקצוע", טוענות היוצרות והבמאיות.
לכך, תוסיפו את העובדה שהתרבות החרדית עדיין לא מקבלת מספיק תקצוב ממשלתי, וכמובן גם סטים של סרטים או יצירות שעליהם עובדים גם גברים כבמאים, צלמים, מלבישים ולא לכל אישה חרדית מתאים לעבוד בצורה הזו.
על אף העובדה שיש היום תאטרון חרדי או יותר אפשרות להצגות ומופעים, עדיין שחקנית חרדית אינה יכולה להתפתח כמו מקבילתה החילונית ולכן השוק פחות מפותח, אך רחלי מאמינה בכל לבה ש"ככל שהציבור גדל, גם הדרישה וההיצע יגדלו במקביל, יקומו יותר סטים לנשים בלבד, יותר מקומות לימוד ועבודה, והכי חשוב, יום אחד יבינו שמדובר בעבודה לכל דבר ועניין – עבודה שמכבדת את בעליה וגם מאפשרת מקום של ביטוי למרחב אישי, יצירתיות והרבה מאוד אהבה".
