ימי בין הזמנים, כל המדינה בחופש בצל הקורונה ה'אהובה'. בואו נודה על האמת, זה לא כיף גדול. העצמאיות שביננו, חלקן עובדות בימים אלו שעות נוספות, חלקן שובתים לחלוטין.
הפעם בחרתי להעלות כאן משהו שחשתי על בשרי השבוע, ולשם שינוי אני מייצגת את עצמי כלקוחה. שמעתי בנושא מהרבה חברות נוספות דווקא השבוע והבנתי שאני לא לבד בתחושה הזו.
כמו כל עם ישראל שנותר בארץ ישראל וחיפש פיסת צפון לפוש בה, חיפשתי גם אני (העבודה השנואה בתבל, לחפש צימר). לא אלאה בתיאורים, רק אומר זאת בפשטות: מחירים מרקיעי שחקים על כל פיסת קרש, עם נוף לעוד קרש, ועם גיגית בחצר. הכל בתפוסה מלאה, יחס מאוד מזלזל של בעלי האכסניות/מתחמי אירוח/מלוניות – מחקי את המיותר.
וכאן אני הקטנה שואלת: הרי כולנו באותה סירה. היום יש להם עבודה ומחר הם משוועים ללקוחות. היום הם בטופ ומחר יש סגר או לא יודעת מה וזהו, אז על מה הניצול? על מה הזלזול? וכן כל אותם עצמאיים שכרגע ניזונים וחיים דווקא בגלל הקורונה (מארגני חתונות פיראטיות למשל, מפיקים, קייטרינג, פרחים, עיצובים וכו').
אז יופי, כיף ונהדר שיש לכם כרגע עבודה ומלא, אך האם זה מצדיק יחס משפיל או שירות גרוע או מחיר מופקע? הרי בסוף זה גלגל חוזר. המצב יכול להשתנות כל רגע נתון ואז מה? איך תרצו שיזכרו אתכם, כמו מנצלים או מתייחסים גרוע?
לא חבל?
זה כואב כי אנשים מסתכלים ממקום צר ועכשווי, וזה הכי לא חכם כי זו ירייה עצמית ברגל.
כל שעות השיווק, המכירה וטיפוח התדמית שהושקעו, יכולים להימחק במחי יד. לקוחות אוהבים שמכבדים אותם, מתייחסים אליהם, משקיעים בהם. מסכימות איתי?
וזה גם המסר שלי לכל מי שעצמאית כאן: תמיד תשתדלו לכבד ולהעניק יחס של כבוד – גם כשהלקוח הכי מעצבן בעולם. אין זה אומר לוותר היכן שלא צריך, אך כן לשמור על כבוד האדם. אף פעם אי אפשר לדעת היכן נהיה ומתי. ועוד דבר: קחו נשימה עמוקה, עוד מעט נעבור את הגל הזה.
אתי קצבורג מתמחה בייעוץ וליווי עסקי, עיתונאית ומרצה ליזמות ותקשורת בינאישית.
